<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, אינו חייב עד שיעקור החפץ מרשות זו ויניח אותו ברשות זו, אבל אם עקר ולא הניח, [או] הניח ולא עקר הרי זה פטור מן התורה. כיצד, הרי שהיה עני עומד בחוץ ברשות הרבים ונושא ונותן עם בעל הבית שעומ' בפנים בביתו, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, הרי זה חייב, שהרי עקר מרשות זו והניח ברשות זו, ובעל הבית פטור אפי' מדברי סופרים, שהרי לא עשה כלום. וכן אם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו שלעני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב, בין שהוציא לחוץ בין שהכניס לפנים, והעני פטור אפילו מדברי סופרים, שהרי הוא אינו עושה כלום. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא העני לחוץ שניהן פטורין, ואע"פ שבין שניהם נעשית המלאכה, שזה עקר וזה הניח, הרי התורה אמרה בעשותה אחת [מ]מצות ה', יחיד העושה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין. וכן בשאר כל המלאכות, ואע"פ שפטורין מן התורה אסורין מדברי סופרים, לפי שכל אחד סייע במלאכה, זה עקר וזה הניח. וכן אם פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהן פטורין, בד"א כשפשט בעל הבית את ידו למעלה מג' טפחים, אבל אם פשט את ידו מליאה למטה מג' הרי הוא כאילו הניח מה שבידו על גבי קרקע ומתחייב בהוצאת ידו, כמו שמבואר לפנים בפרק המצניע.
<h2>דף ג.</h2>
הטעינו חבירו אוכלי' ומשקין ברשות היחיד והוציאן לחוץ חייב, לפי שעקירת גופו הרי הוא כעקירת חפץ, הואיל וכל גופו מונח שם, והרי עוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים.
<h2>דף ג:</h2>
וכן אם היה טעון אוכלין ומשקין ערב שבת מבעוד יום והוציאן לאחר חשיכה חייב, שהרי כשעוקר עצמו לאחר חשיכה עקירת גופו הרי היא כעקירת חפץ, והרי עשה עקירה והנחה בשבת.
פשט את ידו מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים ערב שבת מבעוד יום, והניח לאחר חשיכה, הרי זה פטור אבל אסור, הואיל ועשה עקירה מבעוד יום והנחה לאחר חשיכה.
<h2>דף ד.</h2>
היתה ידו מליאה פירות, והוציאה חוץ לחצירו בשבת למעלה מג' טפחים והחזירה לאותה חצר שהוא עומד [בה] ואפי' אם הוציאה במזיד פטור, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל לחצר אחרת שבצדו אסור להחזירה, שנראה שעושה חפציו בשבת, שהוא מטלטל מחצר לחצר דרך רשות הרבים.
הדביק פת בתנור בשבת במזיד, התירו לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי איסור סקילה. ואם הדביק בשוגג, לא התירו לו לרדותה, שהרדייה אסור מדברי סופרים. וכן אם הדביקה חבירו בין בשוגג בין במזיד לא התירו לו לזה לרדותה, שאין אומרין לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך [וזה מבואר בתחלת המסכת].
כשעוקר מרשות זה ומניח ברשות זה אינו חייב עד שתהא עקירה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה והנחה על גבי מקום שהוא רחב ארבעה על ארבעה טפחי'. במה דברים אמורים בעקירה שעוקר מרשות הרבים, או שעוקר מרשות היחיד, וכן בהנחה שמניח ברשו' הרבים, אבל בהנחה שמניח ברשות היחיד אפילו הניח על גבי מקו' כל שהוא, כגון אם נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו, הרי זו הנחה וחייב עליה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה.
<h2>דף ה.</h2>
נתכון לזרוק ביד חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקיבלה חייב, נעקר ממקומו וקיבלה פטור, שהרי לא נחה מכח הזורק. נעקר הזורק עצמו ממקומו וקבלה קודם שתנוח הרי זה ספק בתלמוד, לפי שלא נח מכח זריקתו הראשונה.
הכניס ידו לחצר וקלט משם מים והוציאן לחוץ, אם קלטן מן האויר או מעל גבי הכותל שאינן יכולין לנוח שם פטור, שאינו חייב עד שיעקור מעל גבי מקום ד', ואילו אין עקירתן עקירה הואיל ולא היו נחים שם.
<h2>דף ה:</h2>
המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר מתחלת ד' לסוף ד', ואם עמד בתוך ד' פטור, והוא שעמד לפוש, אבל אם עמד לכתף הרי הוא כמהלך וחייב. חוץ לד' אמות עמד לפוש חייב, עמד לכתף פטור, שהרי לא עשה הנחה בסוף ד'.
המעביר חפצים בחצירו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן לרשות הרבים פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וכן אם עקר חפציו להוציאן, והיה יוצא ובא כל היום כולו פטור, שהרי עקר ולא הניח, ואינו חייב עד שיעמוד ברשות הרבים, שהרי הן כמונחין. בד"א כשעמד לפוש, אבל אם עמד לכתף ולתקן משואו על כתיפו הרי הוא כמהלך. ואם היה מעביר החפצים למטה מג' טפחים הרי הן כמונחין על גבי קרקע, אע"פ שהיה מהלך חייב, כמבואר בקונטרס הראייות. בפרק המוציא.
והמעביר מרשו' היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור, הואיל ולא נח על גבי מקום פטור הרי זה חייב, ואם נח על גבי מקום פטור ואחר כך הוציאן לחוץ פטור.
<h2>דף ו.</h2>
ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור. אי זה הוא רשות היחיד, חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואע"פ שהיה כל רחבו מלא יתידות ראוי לתת עליהן דף אחד ולהשתמש על רחבו, כמו שמבוא' בעירובי', בפרק חלון. וכן מקום שיש מחיצות הגבוהין עשרה ויש תוכן רוחב ד' טפחים או יותר, הרי זו רשות היחיד גמורה. ארבעה טפחים הללו צריכין שיהיו מרובעין, שיהא באלכסון ד' טפחים וח' חומשין, כמו שמבואר בפרק מי שהוציאוהו, סמוך לסופו.
אי זה הוא מקום פטור, כל שגבוה שלשה ואינו רחב ארבעה, ואפילו היה ארוך הרבה, ואפילו אם גבוה יותר מעשרה, הרי זה מקום פטור ומותר לטלטל בין מתוכו לרשות הרבים בין מתוכו לרשות היחיד, וכן מתוכן למקום פטור.
אי זו היא כרמלית, הים והבקעה שאינה עשויה להלוך הרבים וכן האיצטוניי(ו)ת, שהן רחבין ארבעה או יותר ואינן גבוהין עשרה, אבל גבוהין מג' ולמעלה, שאם אינן גבוהין שלשה הרי הן כרשות הרבים. וכן כל מקום שהוא רחב ארבעה טפחים או יותר, והוא מוקף מחיצות שאינן גבוהין עשרה, הרי זו כרמלית. וכן קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים הרי היא כרמלית. אין מטלטלין לא מרשות היחיד לכרמלית [ולא מרה"ר לכרמלית] ולא מן הכרמלית לתוכן, ואם טלטל פטור. וכן אין מטלטלין בה יותר מתחלת ארבע לסוף ארבע, ואם טלטל פטור. צדי רשות הרבים אינן כרשות הרבים, אלא הרי הן כרמלית, שאין דרך הרבים לעבור שם.
ואי זו היא רשות הרבי', איסטרטא שמהלכין בה מעיר לעיר והיא רחבה י"ו אמה, ופלטיא גדולה שהוא רחוב גדול שאין לה מחיצות, ומבואות המפולשין משני ראשיהן שהן רחבין י"ו אמה, זו היא רשות הרבים גמור', והמטלטל מרשות הרבים זו לרשות היחיד חייב.
אסקופה, שהיא מקום פטור העומד בין רשות היחיד ובין רשות הרבים, העומד עליה נוטל מבעל הבית שעומד ברשות היחיד ונותן לו. וכן נוטל מן העני העומד ברשות הרבים ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית העומד בפנים ויתן לעני שעומד בחוץ, ואם נטל מזה ונתן לזה פטור, ואע"פ שלא הפסיק בנתיים, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. ולי נראה שאם לא הפסיק בנתיים הרי זה חייב, ולא אמרו פטור אלא כשהפסיק [בינתיים] ועמד החפץ על האסקופה מעט, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן כל מקום פטור מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו, שהחפץ שהונח בו מרשות זו לא יניחו אותו ברשות זו.
<h2>דף ו:</h2>
המדברות, בזמן שהיו ישראל במדבר, הרי הן כרשות הרבים, לפי שהן דרך (רשות) הרבים, ובזמן הזה הריהן כרמלית, לפי שהן כבקעה שאין הרבים מהלכין בה.
<h2>דף ז.</h2>
קרפף יותר מבית סאתים, שהוא ע' אמה וארבעה טפחים על ע' אמה וארבעה טפחים, שלא הוקף לדירה, הרי זה רשות היחיד מן התורה, הואיל והוא מוקף מחיצות, ואפילו היה גדול הרבה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. אבל חכמים עשו אותו ככרמלית, ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות, לפי שהוא היקף גדול שלא נעשה לדירה, ודומה לבקעה. רשות הרבים שיש לו עמודים, אע"פ שמעכבין קצת הילוך הרבים הרי הוא כרשות הרבים. הזורק ד' אמות ברשות הרבים ונח על גבי לבינה שהיא גבוהה שלשה טפחים פטור, ואם אינה גבוהה שלשה טפחי' חייב. וכן אם נח על גבי קוצים וברקונים שאינן גבוהין שלשה טפחים חייב, שכל שאינו גבוה שלשה טפחים הרי הוא כרשות הרבים. אבל אם נח על גבי צואה פטור, אע"פ שאינה גבוהה שלשה טפחים.
אויר רשות הרבים ואויר כרמלית אינה עולה למעלה מעשרה טפחים, כמו שיתבאר לפנים בפרק הזורק. אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, לפיכך אם נעץ קנה ברשות היחיד וזרק מרשות הרבים ונח על גבי הקנה חייב, ואפי' רחב הקנה כל שהוא, שאין צריך ברשות היחיד הנחה על גבי מקום ארבעה, כמו שביארנו.
<h2>דף ז:</h2>
בית שאין חללו גבוה עשרה וקירויו משלימו לעשרה, על גגו מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לפי שתורת כרמלית עליו. ואם חקק בקרקעיתו ד' רוחב על ד' והשלים גובהו לעשרה הרי זה מותר לטלטל בכולו, ואפי' במקום שאינו גבוה עשרה טפחים, לפי שדומה לחורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. חורי הכתלים שהן לצד רשות הרבים אינן כרשות הרבים, אלא אם [הן] גבוהין מרשות הרבים עשרה טפחים ורחבין ארבעה טפחים הרי הן רשות היחיד, ואם אינן גבוהין עשרה הרי הן כרמלית, ואם אינן רחבין ארבעה הרי הן מקום פטור, בין שהיו למעלה בין שהיו למטה מעשרה טפחים.
<h2>דף ח.</h2>
אילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וזרק ונח על נופו, אע"פ שזרק מתחלת ארבע לסוף ארבע פטור, לפי שלא נח על גבי מקום ארבעה, ואין מטילין הנוף אחר העיקר לעשותו כרשות היחיד או כמקום רחב ד'.
כורת דבורים שהיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ששה, הרי זו רשות היחיד, לפי שרוחב רשות היחיד הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים מרובעין ואלכסונו שלמרובע הוא יותר שני חומשין, ונמצא אלכסון של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ארבע' טפחים ושמונה חומשין וחומש מכאן וחומש מכאן לדפנות, הרי עשרה חומשין, נמצאו כולם ששה טפחים. והכורת מפני שהיא עגולה צריך שיהא רחבה כשיעור האלכסון, שכל דבר העגול אין בו אלכסון. "Z)))" זרק (בו) [זו] הכורת מרשות היחיד לרשות הרבים, או שזרק אותה ברשות הרבים מתחלת ארבע אמות לסוף ארבע אמות הרי זה פטור, לפי שהיא רשות היחיד, ולא נמצאת זריקת רשויות במשכן אלא זריקת חפצים. היו קרומייות שלקנה עולים למעלה מעשרה כל שהוא, אפי' אינה רחבה ששה פטור, שהרי לא נחה כולה באויר רשות הרבים. היתה פחותה מי' טפחים, בין שכפאה על פיה בין שזרקה על שוליה הרי זה חייב. העבירה בידיו, אע"פ שגבוהה עשרה ורחבה ששה חייב, שהרי היו מעבירין במלאכת המשכן הארון והמזבח, שיש בגובהן וברחבן שיעור רשות היחיד, ו[מ]מלאכת המשכן למדנו לשבת, וכן ביאר מז"ה.
עמוד ברשות הרבים גבוה ט' ורחב ד', וזרק ד' אמות ברשות הרבים, או שזרק מרשות היחיד ונח על גביו חייב, הואיל והוא נוח לכיתוף ורבים מכתפין עליו הרי הוא כרשות הרבים. ואם היה גבוה עשרה הרי הוא רשות היחיד, כמו שביארנו. היה גובהו פחות מתשעה או שהיה רחבו פחות מארבעה, אינו נוח לכיתוף, ואם זרק ונח על גביו פטור, כמו שביאר מז"ה. חריץ שהוא עמוק יותר משלשה טפחים ופחות מעשרה ורחב ארבעה, הרי הוא כרמלית, והזורק ונח לתוכו פטור. ואם אינו רחב ארבעה הרי הוא מקום פטור, ואפילו אם היה עמוק יותר מעשרה. היתה קופתו מונחת ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה על ארבעה מרובעת הרי זו רשות היחיד ואין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה. פחותה מעשרה, או שהיתה פחותה מארבעה, מותר לטלטל מתוכה לרשות [הרבים] ומרשות הרבים לתוכה, לפי שתורת כלי עליה ואינה חולקת רשות לעצמה.
<h2>דף ח:</h2>
חבילה של קנים שהיתה מונחת ברשות הרבים, ובא אדם והגביהה והעמידה על עובייה והפילה לפניה ועוד חזר והגביהה והפילה לפניה [אפי' כמה פעמי', [ו]אע"פ שהיא ארוכה יותר מארבע אמות, ואפי' הסיעה ממקומה יותר ממאה אמה, הרי זה פטור. ומז"ה מפרש טעם הפטור, לפי שצדה האחד אינו מטלטלו מתחלת ארבע לסוף ארבע, ואם עשה כן מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. ורוב המפרשים אומרין טעם הפטור לפי שצד האחד מונח על גבי קרקע לעולם, ואין כאן עקירה שלימה, ואפי' מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, וכן נראה בעיניי עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. היה מגרר והולך מגרר והולך, כיון שגיררה ד' אמות ברשות הרבים חייב, שהגריר' עקירה גמורה היא, הואיל ואין מניחה כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
הזורק אינו דומה למעביר ברגליו, ובין אם זרק מרשות לרשות ובין אם זרק ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיניח למטה מעשרה, כמו שמבואר בפרק הזורק. וכן הזורק לתוך ידו שלחבירו אינו חייב אלא אם כן היתה ידו למטה מעשרה, כמבואר בקונטרס הראייות.
המעביר חפץ ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע, אע"פ שהיה מעבירו למעלה מעשרה, שאין אויר רשות הרבים שולט שם, הרי זה חייב. ונראה בעיניי שאינו חייב אלא אם הניחו למטה מעשרה, וכן כשעקרו היתה ידו למטה מעשרה, אבל אם לא היתה עקירה והנחה למטה מעשרה פטור, שכל זמן שהחפץ מונח למעלה מעשרה הרי הוא כמונח במקום פטור, שאין דנין החפץ אלא במקום שהוא עומד ולא במקום שרגליו שלזה עומדות, כמבואר בקונטרס הראייות. במה דברים אמורים במעביר ד' אמות ברשות הרבים, אבל המעביר מרשות לרשות אע"פ שלא הניח למטה מעשרה חייב, לפי שההוצאה שמרשות לרשות מן ההוצאה הנעשית במלאכת המשכן למדו אותה, והרי במלאכת המשכן היו נושאין בני קהת הארון והמזבח למעלה מעשרה והרי למעלה [מעשרה] כלמטה מעשרה אצל ההוצאה.
<h2>דף ט.</h2>
רשות היחיד המוקף ד' מחיצות והאסקופה שבחלל הפתח שוה לקרקע רשות הרבים, אם יש עליה תקרה שהיא רחבה ארבעה טפחים [הרי היא כרשות היחיד ואם אינה רחבה ארבעה טפחים] הרי היא כצדי רשות הרבים שהן חוץ לפתח, ואסור לטלטל מתוכה לרשות היחיד. היו דלתות באמצע התקרה הרחבה ד', בזמן שהפתח פתוח אע"פ שיש אויר באמצע התקרה, אם היה פחות משלשה הרי הוא כלבוד, וכאלו כל התקרה סתומה ומתרת האסקופה, ובזמן שהפתח נעול האסקופה שחוץ לפתח הרי היא כצידי רשות הרבים, שהרי אין עליה חוץ לפתח התקרה ד'.
<h2>דף ט:</h2>
לא ישב אדם לפני הספר בכל יום סמוך למנחה גדולה עד שיתפלל תפלת המנחה, שהוא מתחלת שבע שעות, כמבואר בקונטר' הראייו'. ואע"פ שיש שהות ביום הרבה, גזרו חכמים שמא ישבר הזוג שלמספריים ויטרד ולא יוכל להתפלל. ולא יכנס למרחץ ואפי' להזיע, שמא יתעלפה ולא יוכל להתפלל. ולא יכנס לבורסקי, אפילו לעיין בפרקמטיא שלו, שמא יראה הפסד בדבר ויטרד ולא יתפלל. ולא לאכל אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודתו עד הערב ולא יתפלל. וכן לא ישב בדין אפי' בגמר דין, שמא ימצאו טענה ויסתר הדין ויטרד ולא יתפלל, ובכולן אם התחילו אין מפסיקין. ומאימתי היא התחלת התספורת, משיניח מעפורת שלספרים על ברכיו. והתחלת המרחץ, משיעביר מעפרתו ממנו, והוא הסודר שבראשו. והתחלת הבורסקי, משיקשור בין כתפיו. והתחלת אכילה, משיטול ידיו. ובמקום שדרכן להתיר חגורו בשעת אכילתו, משיתיר חגורו הרי זו התחלה, ואע"פ שלא נטל. והתחלת הדין, משיתעטפו הדיינין, שהיה דרכן להתעטף ולישב באימה ולכוין דעתן בדין. ואם היו עוסקין בדין אחד מקודם, הרי התחלת הדין הוא משיפתחו בעלי דינין. ונראה בעיניי שלא אמרו בכל אלה ואם התחילו אין מפסיקין אלא כשיש שהות ביום, אבל אם שעת התפלה עוברת ואין שהות ביום מפסיקין כל עסקיהן ומתפללין, כמבואר בקונטרס הראייות.
תפלת ערבית רשות היא, לפיכך אם התיר אדם חגורו כדי לוכל אין מטריחין אותו להתפלל קודם שיאכל, אבל בקרית שמע שהוא חובה נראה בעיניי שהוא מפסיק סעודתו. וכן מפסיק בכל אלה בין בקרית שמע שלערבית בין בקרית שמע שלשחרי', כמבואר בקונטרס הראייות. ורבינו יצחק כתב בפסקיו, שכבר נהוג העולם תפלת ערבית חובה, ואע"פ שהתיר חגורתו מטריחין אותו להתפלל קודם שיאכל, לפי שזמנה כל הלילה ויפשע ולא יתפלל, ועוד שהוא עת שכרות, ואינה דומה לתפלת המנחה שאמרנו, ואם התחילו אין מפסיקין.
<h2>דף י.</h2>
העומד בתפלה ראוי לו לחגור חגורתו ולנעול מנעליו וללבוש המקטורן שלו, משום הכון לקראת אלהיך ישראל. ובזמן שיש צער בעולם ראוי לו להסיר מקטורנו, ואוגד ידיו ועומד כעבד העומד לפני רבו ומתפלל.
הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין יש שם מקרא ותפלה ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאין חולץ. מקום שעומדין בו מקצתן ערומין ומקצתן לבושין, יש שם שאלת שלום ואין שם מקרא ותפלה ואין מניח שם תפילין, ואם היו מונחין אין צריך לחלוץ. מקום שדרך כולן לעמוד ערומין אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפיליו ואין צריך לומר שאינו מניח. ואסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, ואע"פ שאין בו אדם לרחוץ בו, שנאמר ויקרא לו ה' שלום, שמו שלהקב"ה נקרא שלום, אבל מותר להזכיר לו נאמן, אע"פ שכתוב האל הנאמן, אין שמו נאמן, אלא כאדם האומר לחבירו איש פלוני נאמן. ואם היה מרחץ חדש שלא רחץ בו אדם מעולם מותר. אבל בית הכסא שהוא חדש ואין בו צואה, הואיל והזמינו לכך אסור להזכיר בו דבר תורה ושאלת שלום, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן מבואר בפרק ראשון שלנדרים, וכבר ביארנו זה בהלכות ברכות, בפרק מי שמתו.
<h2>דף י:</h2>
הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ואם היה דבר העשוי להתגלות אין צריך להודיעו. וכן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, כיצד הוא עושה, מושח על פניו מאותו המין כדי שתשאלנו אמו והוא יגיד לה מה שניתן לו. לעולם לא ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ליוסף שהן פסים שלכתנת נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו מצרימה.
לעולם ידור אדם בעיר חדשה, שבשביל שישיבתה קרובה עוונותיה מצוערין.
<h2>דף יא.</h2>
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת סופה ליחרב, שנ' לרומם את בית אלהינו ולעמיד חרבותיו, ולא אמרו אלא בבתים אבל מגדלים וכיוצא בהם מותר. ויש מפרשין שלא נאסרו אלא גגין השוין שמשתמשין בהן ואין זה דרך כבוד לבית הכנסת, אבל גגין המשופעין כעין שלנו מותרין.
לעולם יעמוד אדם תחת ישמעאל ולא תחת גוי, תחת גוי ולא תחת חבר שהוא עם שמיצר את ישראל ביותר, תחת חבר ולא תחת עונש תלמיד חכם, תחת עונש תלמיד חכם ולא תחת עונש יתום ואלמנה. יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ובו ביום ואף בשבת. ופירשו הגאונים שלא התירו תענית בשבת אלא תענית חלום בלבד, כמו שכתב רבינו יצחק בפסקיו. אדם שיש עליו שאר תענית לווה ופורע אבל בתענית חלום אינו לווה ופורע, אלא מתענה בו ביום.
החכמים העוסקים בדברי תורה מפסיקין תורתן לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה. בד"א בדורות הראשונים שתורתן אומנותן, ולא היו מפסיקין תורתן לצורך אומנותן, אבל אנו מפסיקין תורתנו לצורך אומנותנו בין לקרית שמע בין לתפלה. [ונראה בעיני כשאין שהות ביום, אבל יש שהות ביום אין מפסיקין דברי תורה, שהרי אפילו סעודתו אין מפסיקין לתפלה]. היו יושבין ועוסקין בעיבור השנה או בשאר צרכי ציבור [אין מפסיקין] לא לקרית שמע ולא לתפלה, ואע"פ שאין שהות ביום.
לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא לאחר שחשיכה, ואם היה מוציא שלא כדרך הוצאתו מותר, שאף אם ישכח ויצא לאחר שחשיכה אין בו איסור תורה אלא גזירה מדברי סופרים הוא, כמו שיתבאר בפרק הזורק, ואין גוזרין גזירה לגזירה.
<h2>דף יב.</h2>
חייב אדם למשמש בכליו ערב שבת עם חשיכה, שמא יש עמו שום דבר ויצא בו לאחר שחשיכה, וזה הוא זירוז גדול על שמירת שבת. יוצא אדם בתפיליו ערב שבת עם חשיכה, הואיל וחייב למשמש בהם תמיד כדי שלא יסיח דעתו בהן זכור הוא בהן, ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהן לאחר שחשיכה. מותר להרוג את הכנים בשבת, ואעפ"כ לא יפלה אדם את כליו ברשות הרבים ואפילו בחול מפני הכבוד, ואין עושין אפיקטוזין ברשות הרבים מפני הכבוד.
לא יפלה אדם את כליו לאור הנר, שמא ישכח ויטה את הנר, וכן לא יבדוק את כליו לאור הנר, ואפי' להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו, והוא שצריכין הבחנה, אבל בדבר הניכר ואין צריך הבחנה כל כך מותר.
מותר לנחם אבלים ולבקר החולים בשבת, והנכנס לבקר את החולה בשבת אומר לו המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל, שמותר להתפלל על החולה בשבת. ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ישתפנו בתפלתו עם חולי ישראל. המתפלל אל ישאל צרכיו בלשון ארמי, אך בשאר לשונות שואל, שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שמלאכי השרת אין מכירין בלשון ארמי אלא בלשון הקודש. וראוי לאדם שיזקקו לו מלאכי השרת, שנ' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'. והמתפלל על החולה יכול להתפלל בלשון ארמי או בשאר לשונות, שאינו צריך למלאכי השרת, לפי שהשכינה שרויה שם. לפיכך הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה מראשותיו שלחולה, שנ' ה' יסעדנו על ערש דוי.
<h2>דף יב:</h2>
לא יקרא לאור הנר, שמא יטה. ואפי' היה הנר גבוה שתי קומו', ואפי' שתי מרדעות, ואפילו עשרה בתים זה על גבי זה, שלא חילקו חכמים בגזירתן. היו שנים קורין בעניין אחד מותרי', שהאחד מזכיר את חבירו. ואם היו שנים קורין בשני ענייני' אסורין, שכל אחד דעתו על עניינו ואין דעתו על חבירו. היו קורין לאור המדורה, אפי' היו עשרה קורין בעניין אחד אסורין, שכל אחד קרוב ליגע בעץ הסמוך לו ואין חבירו מרגיש בו. ואדם חשוב, שאין דרכו להטות אפילו בחול, ושמשיו עושין לו חפציו, הרי זה מותר לקרוא בשבת לאור הנר, ואע"פ שקורא הוא לבדו. התינוקות קורין לפני רבן, לפי שאימת רבן עליהן ולא יבואו להטות, אבל רבן לא יקרא לעצמו, אבל מסדר הוא ראשי פרשייות שצריך ללמד בהן.
השמש בודק כוסות וקערות לאור הנר, בין שהוא שמש קבוע בין שאינו שמש קבוע, והוא שיהיה הנר בנפט שריחו רע ואין אדם נוגע בו, אבל אם היה דולק בשמן שמש שאינו קבוע אסור, לפי שאינו מכירן יפה וצריך הבחנה גדולה ושמא יבא להטות, אבל שמש קבוע מותר. ואם בא לישאל אין מורין לו לעשות לכתחלה, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו. אבל המורה ומז"ה מהפכין לאסור בשמש קבוע ולהתיר בשמש שאינו קבוע, ודברי רבינו יצחק עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף יג.</h2>
וכן לא יאכל אדם עם אשתו נדה מפני הרגל עבירה. והמורה אוסר לוכל עמה בקערה אחת, ומז"ה אוסר אף בשולחן אחד. וכבר ביארתי טעמם בקונטרס הראיות. וכן לא יאכל זב פרוש עם עם הארץ, שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. ונראה בעיניי שכך ראוי לומר במי שחשוד על האיסורין שאסור לוכל עמו אפילו של היתר, שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים האסורים, כמבואר בקונטרס הראייות. ולא יישן אדם עם אשתו נדה במטה, אפי' הוא [ב]בגדו והיא בבגדה, אבל מותר להתייחד עמה בבית אחד, ובימי חתונתו אם פירשה נדה עד שלא בעל אסור להתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים, כמו שמבואר בכתובות בהלכה ראשונה.
<h2>דף יד.</h2>
גזרו חכמים טומאה על הידים, מפני שהן עסקנייות ונוגעות במקום הטנופ'. ואומרין הגאונים שההורג כנה צריך נטילת ידים, כמו שכתב מז"ה במהדורא קמא.
<h2>דף יז:</h2>
כל מלאכה שמתחיל בה ערב שבת מבעוד יום והיא נגמרת והולכת מאליה בשבת הרי זה מותר, לפיכך שורין דיו סממנין וכרשינין מבעוד יום, אע"פ שנגמרת כל שרייתן בשבת. וכן נותנין אונין שלפשתן לתוך התנור מבעוד יום, ואע"פ שמתחממין והולכין כל השבת ונגמרת מלאכתן בשבת. וכן פורשין מצודות חייה ועופות ודגים מבעוד יום, אע"פ שנצודין והולכין כל השבת.
וכן כל מלאכה שהוא נותן לגוי, כגון עורות לעבדן, או כלים לכובס, אם לא קצץ לו שכר צריך שיהא שהות ביום כדי לגמור המלאכ', ואם קצץ לו שכר אע"פ שאין שהות ביום אלא כדי שיצא מפתח ביתו הרי זה מותר. בד"א כשנותן לו מלאכתו בקבלנות לעשותה הגוי כשירצה, אבל אם נותנה לו בשכירו', שנותן לו שכר ידוע בכל יום, הרי זה אסור לעשותה בשבת, שהרי הוא כאילו אומר לגוי לעשות מלאכתו בשבת, כמו שביאר מז"ה. ואף בקבלנות לא התירו אלא בביתו שלגוי, אבל בביתו שלישראל אסור, כמו שביאר מז"ה. וכן אם היתה מלאכה הנכרת לכל שהיא מלאכה שלישראל, כגון שהיה עודר כרמו או חורש שדהו והיא בתוך התחום, אע"פ שהגוי עושה אותה בקבלנות הרי זה אסור, לפי שהעוברים שם מכירים שהיא מלאכתו שלישראל. ואם היה חוץ לתחום והגוי עושה בקבלנות מותר, לפי שאין ישראל מצויין שם בשבתות ובימים טובים, והוא שאין בני העיר קרובין שם. ובחולו שלמועד אפי' חוץ לתחום אסור, שהרי ישראל מצויין בחולו שלמועד אפילו מחוץ לתחום, כמ[ו] שמבו' בפרק מי שהפך את זיתיו. עשה הגוי מלאכתו שלישראל בשבת או ביום טוב בדבר המפורסם, כגון שבנה ביתו בתוך התחום, שהיו מכירין הכל שהיא מלאכת ישראל, או שהיה חוץ לתחום וסייע הוא או עבדו לגוי שהזמין לו מערב שבת מה שיבנה בשבת, הרי זה אסור לדור בו בין הוא בין ישראל אחר, וכך היא שיטת התלמוד בפרק מי שהפך.
<h2>דף יח.</h2>
פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה, והיא שותה והולכת כל היום כולו. נותנין קילור לעין ואספלנית על גבי מכה ערב שבת עם חשיכה, והן מתרפאין והולכין כל השבת כולה. נותנין גופרית תחת הכלים, והן מתגפרין והולכין כל השבת כולה. וכן נותנין מוגמר תחת הכלים ערב שבת עם חשיכה, והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה. אבל אין נותנין חטים לתוך ריחים שלמים מבעוד יום כדי שיטחנו בשבת, לפי שהן משמיעין קול ונראה כאילו טוחנן בשבת, כמו שביאר מז"ה. ולי נראה שאף בזה התירו לתת שם החטין מבעוד יום והן נטחנין והולכין כל השבת כולה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף יח:</h2>
וכן יורה שלצבע שהיא עקורה מעל האש, ונותן הצמר לתוכה מבעוד יום וטח אותה בטיט שלא יוכל ליגע בה בשבת, אע"פ שהצמר קולט עין הצבע בשבת הרי זה מותר, ואם היתה היורה על גבי האש הרי זה אסור, שמא יחתה בגחלים לאחר חשיכה. וכן אם לא היתה טוחה בטיט, אע"פ שהיתה עקורה מעל האש הרי זה אסור, שמא יגיס בצבע אחר חשיכה ונמצא צובע בשבת.
כל דבר שהרוח קשה לו, כגון בשר הגדי המנותח וכן הדלעת, מותר להניחו בתנור סמוך לחשיכה, ואע"פ שהן חיין ומתבשלין בשבת, ואע"פ שלא טח פי התנור לסותמו סתימה יפה, הואיל והרוח קשה להן אינו מגלה התנור לחתות בו. ואם טח פי התנור וסתמו סתימה יפה, אפי' בשר תייש ובשר עז וכיוצא בו שאין הרוח קשה לו, מותר להניחו בתנור סמוך לחשיכה כדי שיצלה לאחר חשיכה. והגדי שאינו מנותח, אלא הרי הוא כולו שלם, [הרי הוא כבשר התייש, ו]אסור להניחו בתנור סמוך לחשיכה כדי שיצלה לאחר חשיכה אלא אם כן טח פי התנור. לא תמלא אשה קדירה שלעססייות ותורמוסין ותתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, לפי שאילו הם מיני קטנייות שבישולן קשה מאד, ודרכן לחתות באש שלהן אע"פ שאין צריכין לו עד מחר. ואם נתנן לתוך התנור מבעוד יום אסורין באכילה למוצאי שבת בכדי שייעשו. ו[כן] לא ימלא נחתום חבית שלמים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה כדי שייחם בשבת, שהרי ראויין לו בלילה, ושמא יחתה בגחלים, ואם נתנן אסור למוצאי שבת עד כדי שייחמו, וכן כל הדומה לאלה, וכל זה מבואר למעלה בפרק ראשון.
המוכר לגוי ונותן מתנה לגוי והמשאילו והמלוהו הרי הוא כמלאכה שקצץ עליה שכר שהגוי עושה בשביל עצמו, ואע"פ שאין שהות אלא כדי שיצא מפתח ביתו הרי זה מותר, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. אע"פ שהתרנו שתיעשה מלאכת ישראל בשבת על ידי גוי בשכר [כעיניין] שביארנו, אסור לו לישראל ליהנות ממנה באותה שבת, שכל דבר שעושה הגוי בשביל ישראל בשבת אסור לו לישראל ליהנות ממנה באותה שבת, ואפילו למוצאי שבת צריך להמתין בכדי שתיעשה אותה מלאכה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק כל כתבי הקודש.
<h2>דף יט.</h2>
מניחין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו. וכן מניחין מזונות לפני הגוי בשבת שיאכל בחצירו, נטלן ויצא אין נזקקין לו. ואם נתנן לו על דעת להוליכן הרי זה אסור. מותר אדם להשכיר כליו לגוי בערב שבת, ואע"פ שעושה בהן מלאכה בשבת אין אדם מצווה על שביתת כליו בשבת. אבל לא ישכיר אדם בהמתו לגוי, שהרי אסרו ל מכור בהמה גסה לגוי גזירה משום שאלה ושכירות, שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעשה בה הגוי מלאכה בשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו, כמו שמבואר בפרק ראשון שלע"ז [ט"ו ע"א]. ומותר אדם ליכנס בספינה שלגויי' ערב שבת עם חשיכה והולך בה בשבת, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
אין משלחין אגרת ביד גוי בערב שבת, אלא אם כן יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומת העיר שמוליכה שם, שמא אותו שמוליכו לו שם ימצאהו. ואם אין קבוע (ל)[ב]עיר אותו שמוליכה לו, כגון שמוליכה למושל המחזר בעיירות, אין משלחין ביד גוי בערב שבת כל עיקר. בד"א כשלא קצץ לו שכר לזה הגוי המוליכה, שמאחר שמוליכה בחנם הרי בשביל ישראל הוא עושה, וכאלו ישראל אומר לו להוליכה בשבת, אבל אם קצץ לו שכר הרי הגוי בשביל עצמו הוא עושה, ואע"פ שאין שהות ביום אלא כדי שיצא מפתח ביתו שלישראל המשלחו הרי זה מותר, ואע"פ שהגוי מוליכה בשבת הרי הוא כמלאכה שהתחיל בה מבעוד יום ונגמרת מאליה בשבת. ואם אמ' לו לגוי להוליכה בשבת, אע"פ שמבעוד יום אמר לו כן הרי זה אסור.
אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימ' קודם השבת, ואם התחילו אין מפסיקין, שנ' עד רדתה ואפי' בשבת. גוים שצרו על עיירות שלישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. בד"א שבאו על עסקי ממון, אבל אם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, וזה מבואר בעירובין בפרק [מי שהוציאוהו] [מ"ה ע"א]. לא יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות, ואע"פ שהולך לביתו, שמא לא ימצא מה שצריך בשבת, וזה מבואר בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"ב].
מותר לטעון בקורת בית הבד הזתים הטחונים, וכן הענבים הדרוכות בעיגולי הגת, והן נסחטין והולכין לאחר שחשיכה. השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום נותנן תחת המכבש מבעוד יום ונסחטין והולכין לאחר שחשיכה, כמו שביאר המורה ומז"ה. ולי נראה שאפי' לגמור סחיטתן בידים לאחר שחשיכה מותר, שכל עיקר סחיטתן אינה אסורה אלא מדברי סופרים, גזירה משום סחיטת זתים וענבים, ובמרוסקין לא גזרו על סחיטתן, שאף הזתים והענבים אין בסחיטתן איסור תורה אלא מדברי סופרים, ובאילו לא גזרו על המרוסקין כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. בד"א כשנידוכו כל צרכן ואינן צריכין אלא סחיטה, אבל אם לא נידוכו כל צרכן אסור לגמור סחיטתן אחר חשיכה, שהרי הן דומין כאלו לא היו מרוסקין.
<h2>דף יט:</h2>
הצלי ראוי לו לסעודת לילה, ואפי' אם היה בשר חי, וחוששין בו שמא יחתה, לפיכך אין צולין בשר ובצל וביצה ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי. וכן אין נותנין את הפת לתנור ערב שבת עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו מבעוד יום פניה התחתונים המדובקים בתנור, וזה הוא שיעור כמאכל בן דרוסאי, שכל בישול שהגיע למאכל בן דרוסאי הרי הוא כמי שנגמר בישולו ומותר להשהותו שיגמר בישולו לאחר חשיכה. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא באופה פת מועטת לצורך השבת, אבל האופה פת מרובה לצורך החול אסור להניחו בתנור לאחר חשיכה, ואם שכחו בתנור מציל ממנו בשבת מזון שלש סעודות בלבד, כמו שיתבאר בפרק כל כתבי הקודש [קי"ז ע"ב], וכן ביארתי שם בקונטרס הראייות.
<h2>דף כ.</h2>
אין מסיקין מדורה של עצים ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצת האור ברובו שתהא שלהבת עולה מאליה, ואין צריך להביא עצים אחרי' להניח תחתיהן, ואם היה עץ יחידי צריך שיסיקנו עד שיאחז האור ברוב עוביו וברוב היקפו, שאם לא כן חוששין שמא יחתה בהן אחר חשיכה.
מדורה שלקנים אין צריך להסיק ברובה לפי שמאיליהן הן דולקין והולכין, ואם אגדן צריך להסיק ברובן, לפי שאין השלהבת נכנסת ביניהן. גרעיני תמרה צריך להסיק ברובן, לפי שהן מתפזרות והולכות, ואם נתנן לחותלות שדרכן לכנסן שם אין צריך להסיק ברובן, וכך היא שטת המורה ומז"ה, מדורות שלזפת ושלגפרית ושלרבב שהוא שומן, ושל שעוה, ושל קש, ושלגבבה שהם עצים דקין שמגבבין אותן על פני השדה והן נוחין להדליק, אין צריך להסיק ברובן. המדליק נר שלשבת צריך שידליק ברוב הפתילה היוצאת מפי הנר שאם אינה דולקת יפה שמא יבא להטות.
<h2>דף כ:</h2>
יש שמנים שמדליקין בהן בשבת, ויש שמנים שאין מדליקין בהן, לפי שאינם נמשכין אחר הפתילה ושמא יבא להטות את הנר. וכן יש פתילות שמדליקין אותן בנר, ויש פתילות שאין מדליקין, לפי שהאור מסכסכת בהן, ואינה דולקת יפה. ואילו פתילות שאין מדליקין בהן. אין מדליקין לא בלכש, והוא כמין צמר רך שיש בארז. ולא בחוסן, והוא הפשתן שהודק ואינו מנופץ. ולא בכלך, והוא הפסולת שלמשי. ולא בפתילת האידן, והוא כמין צמר הנמצא תחת קלפת הערבה. ולא בפתלת המדבר, היא הנקראת פירולה בלשונינו. ולא בירוקת, שהוא עשב הגדל תחת דופני הספינה העומדת על פני המים.
ואילו שמנים שאין מדליקין בהן. אין מדליקין לא בזפת, ולא בשעוה שהתיכו אותה ונתנו אותה בנר כעין שמן, אבל אם עשו ממנה פתילה והיא דולקת מאיליה, כעין שעושין פתילות שלשעוה, מותר להדליקה. וכן אין מדליקין בשמן קיק, והוא קיקיון שנאמר ביונה, שעושין מן הגרעינין שלו שמן, והוא עב ואינו נמשך אחר הפתילה. וכן אין מדליקין משמן הנעשה מגרעיני צמר גפן. ונראה בעיניי שאף שמרי זית, הואיל והן עבין ואין נמשכין אחר הפתילה אין מדליקין בהן בשבת, שלא התירו חכמים אלא שמן ולא שמרים, שהרי אין הנר דולק בהן יפה ויבא להטות. וכן אין מדליקין בחלב המהותך, או בשמן האליה המהותך, בין שלעוף בין שלבהמה בין שלדגים אין מדליקין בהן.
<h2>דף כא.</h2>
שמנים הללו שאין נמשכין אחר הפתילה, אע"פ שעירב בהן שמן יפה עד שנמשכין אחר הפתילה אין מדליקין בהן בשבת, שגזרו חכמים שמא ידליק בעינם בלא תערובת. חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק בהן בשבת, שאפילו בלא תערובת נמשכין הן אחר הנר, אלא שגזרו חכמים חלב מהותך משום שאינו מהותך, ועל ידי תערובת לא גזרו. כרך דבר הכשר לעשות ממנו פתילה על גבי דבר שאינו כשר, כגון שכרך מצמר גפן על גבי עץ, אם הוא מתכוין להעבות הפתילה כדי שיהא אורה גדול הרי זה אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם הוא מתכוין להקפות את הפתילה שתעמוד זקופה ולא תפול, כמו שעושין בפתילות של עששייות, הרי זה מותר.
<h2>דף כא:</h2>
פתילות ושמני' שאמרו חכמ' אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, ואין חוששין שמא יטה הנר בשבת, לפי שאסור להשתמש לאורה, וגם בחול אין חוששין שמא תכבה, שאם כבתה אין צריך עוד לחזור ולהדליקה. שמן תרומה שנטמאת אין מדליקין בו אפילו בשבת שלחנוכה, שלא נאסר משום שמא יטה כשאר פסולי שמנים אלא משום שריפת קדשים ביום טוב, כמו שביארנו, והרי שבת שלחנוכה כשאר שבתות. אע"פ שאם כבתה אינו זקוק לה, צריך לתת בנר חנוכה שמן כשיעור שתהא דולקת כדי מצותה. ונראה בעיניי שאם הדליקה לפני הרוח וכבת' צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח, שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד לפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור. וכמה שיעור מצותה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולא עד שתכלה רגל היחידים אלא רגל הרבים, כגון מוכרי עצים והחנונים וכיוצא בהן, שדרכן לאחר בשוק אחר חשיכה, ובתוך זה השיעור יכול להדליק אם איחר מלהדליק, אבל מכאן ואילך אינו יכול להדליק, והרי ביטל המצוה. מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, אבל על הקטנים שאינן מחוייבין נראה בעינייי שאינו מדליק, כמבואר בקונטרס הראייות, והמהדרין מן המהדרין, יום ראשון מדליק נר לכל אחד ואחד, מכאן ואילך מוסיף בכל לילה נר אחד לכל אחד ואחד, לפי שמעלין בקודש ולא מורידין.
נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, בין שהיה ביתו פתוח לחצר בין שהיה ביתו פתוח לרשות הרבים. ומצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח בצד שמאלו כשהוא נכנס לביתו, כדי שתהא מזוזה לימין הפתח ונר חנוכה משמאל. היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה, שאין ישראל יכולין לקיים המצוות בפרהסיא, מניחה על שולחנו ודיו.
וצריך נר אחר להשתמש לאורה לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה. ואם יש מדורה שיכול להשתמש לאורה אינו צריך נר אחר, ואם הוא אדם חשוב, שאין דרכו להשתמש לאור המדורה, צריך על כל פנים נר אחר. מפני מה קבעו חכמי' ימי חנוכה, לפי שבימי מלכות יון היו מצרין לישראל ביותר, וגוזרין עליהן גזירות קשות, ונכנסו יונים להיכל וטימאו כל השמן שבהיכל, וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שלשמן שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים, שגומרים בהן את ההלל, ומודים על הנס בהדלקת הנירות, ומזכירין אותו בתפלה, ואסור להתענו' בהן ואסור להספיד בהן.
<h2>דף כב.</h2>
נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, לפי שאין העין שולטת בה. ואסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא יהו מצוות בזויות עליו לעשות בהן חפציו. ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה, ואפילו על ידי קיסם, שמדליק הקיסם מן הנר ומדליק בו נר אחר שלחנוכה, הואיל ולצורך מצוה הוא אין בזה משום בזיון, כמבואר בקונטרס הראייות. נר חנוכה שכבה אסור להדליקה לעשות בו חפציו, שכבר הקצהו למצותו כל ח' ימי חנוכה, וכן השמן הנשאר בנר אסור להסתפק ממנו, כדין אתרוג שהקצהו למצותו כל ח' ימי החג, אבל אחר שעברו כל שמונת לילות שלחנוכה, שכבר עבר זמן מצותו לגמרי, מותר ליהנות בין בנר בין בשמן הנשאר, כמו שביאר מז"ה בפסקיו לפנים בסוף פרק כירה.
<h2>דף כב:</h2>
היה תופש נר חנוכה בידו חוץ לפתחו, אע"פ שהדליקו מבחוץ לא עשה כלום, שהרואה אומר לצרכו הוא תופש אותה, ואין בה פירסום הנס. וכן אם הדליקה מבפנים והוציאה לחוץ, לא עשה כלום עד שידליקנה מבחוץ, בין אם הניחה ואחר כך הדליקה בין אם (הניחה ואחר כך הדליקה) [הדליקה ואח"כ הניחה], שעיקר מצותה היא ההדלקה, וצריך שידליקנה בחוץ במקום חייובה.
<h2>דף כג.</h2>
עששית שהיתה דולקת כל השבת כולה חוץ לפתחו, למוצאי שבת מכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם מצוה במקום שהיא מונחת, שאין חוששין להניחה לשם מצוה אלא להדליקה לשם מצוה, שהדלקתה היא מצותה. כל השמנים יפין לנר ושמן זית מן המובחר, וראוי לחזר אחריו בנר שלמצוה. בית שיש לו שני פתחים, אחד במזרח ואחד במערב, או אחד בצפון ואחד בדרום, בין שהיה פתוח בחצר בין שהיה פתוח ברשות הרבים צריך שתי נרות, אחד מפתח זה ואחד מפתח זה, שאם ידליק באחד מהם בלבד העוברים מן הצד השיני ולא יראו בו נר יחשדו אותו שאינו מדליק. ואם היו הפתחים אחד במזרח ואחד בדרום והעוברין בדרום רואין אור הנר שבמזרח, נראה בעיניי שדיו בנר אחד, כמבואר בקונטרס הראייות.
עיקר מצות נר חנוכה היא הדלקתה, לפיכך אין מדליקין אותה על ידי חרש שוטה וקטן, לפי שאינן בני עונשין ואין חייבין על המצוה, ומי שאינו מחוייב בה אינו מוציא אחרים ידי חובתן. האשה ראויה להדליק, לפי שהנשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס שהרי גזרו באותו זמן כל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחלה, ועל ידם נעשה הנס שנתקנא יהודה בשביל אח[ו]תו, שלבשה סמרטוטין בשעת החופה, על שהיתה ראויה להתבייש בושת כזה, ומאז גברו על היונים. אכסנאי חייב בנר חנוכה, ומשתתף במעות עם בעל ביתו לקנות נר שלשמן ולהיות משותף במצוה, ואם יש לו אשה במקומו הרי אשתו מדלקת עליו בביתו ואינו צריך להשתתף במקום שהוא עומד. ואם השכיר דירה לעצמו ויש לו פתח לעצמו, במקום שהוא עומד חייב להדליק באותו הפתח. ונראה בעיניי שאם היה עומד בין הגוים, אע"פ שאין לו בית לעצמו ולא פתח לעצמו, חייב להדליק נר לעצמו, ואע"פ שאשתו מדלקת בביתו, שהרי אין הנס מפורסם אצלו, ואינו רואה נר חנוכה לברך עליו בין הגוים אם לא ידליק הוא לעצמו, כמבואר בקונטרס הראייות. המדליק נר שלחנוכה צריך לברך ג' ברכות, אקב"ו להדליק נר שלחנוכה, ושעשה נסים לאבותינו, ושהחיינו. מיום ראשון ואילך מברך להדליק ושעשה נסים ואינו מברך שהחיינו. והרואה נר חנוכה ואינו מדליק, כגון שמדלקת אשתו או אחד מבני ביתו והוא אינו שם, הרי זה מברך יום ראשון על ראייתו ב' ברכות שעשה נסים ושהחיינו, מיום ראשון ואילך מברך שעשה נסים בלבד. ומי שלא בירך ביום ראשון מברך שהחיינו ביום שיני או בשאר ימים, כל שעה שהוא מדליק תחלה או שהוא רואה תחלה, שכל מצוה הבאה עליו משנה לשנה צריך לברך עליה שהחיינו בתחלת עשייתו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף כג:</h2>
נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם. מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, שכל פתילה היא נר לעצמה, לא כפה עליה כלי עשאה כמדור', ואפי' לאחד אינה עולה. עני שאין בידו להדליק אלא נר אחד, נר ביתו קודם לנר חנוכה, משום שלום ביתו, שנ' וידעת כי שלום אהלך. וכן נר ביתו קודם לקידוש היום, משום שלום ביתו. חנוכה וקידוש היום, נר חנוכה קודם, כדי לפרסם הנס. הרגיל בנר שלמצוה, כגון נר שלשבת ונר שלחנוכה, זוכה לבנים תלמידי חכמים, שנ' כי נר מצוה ותורה אור, בזכות נר מצוה זוכה לאור התורה. וכן הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה והזהיר בציצית זוכה לטלת נאה. והזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין. מי שאוהב את החכמים זוכה לבנים תלמידי חכמים, שהוא אוהבן. ומי שמכבדן זוכה לחתנים תלמידי חכמים. ומי שירא מהם הוא עצמו זוכה להיות תלמיד חכם, ואם אינו בן תורה נשמעין דבריו כתלמיד חכם. לעולם יקדים אדם בהדלקת נר שלשבת או שלחנוכה, שנ' לא ימיש עמוד הענן יומם ועמו' האש לילה, עמוד האש היה מקדים לבא עד שלא ימיש עמוד הענן, ובלבד שלא יקדים יותר מדאי.
<h2>דף כד.</h2>
חייב אדם להזכיר בחנוכה על הנסים בכל תפלותיו בברכת הודאה, ואפי' בתפלת המוספין שלשבת ושלראש חודש, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. [ובברכת המזון אינו חייב להזכי', ואם בא להזכיר מזכיר בברכת הארץ בהודאה. ראש חודש הואיל ויש קרבן מוסף חייב להזכיר ענין ראש חודש בברכת המזון כשבא לחתום בבניין ירושלים, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו]. בתפלה צריך להזכיר עניין ראש חודש בעבודה בכל תפלותיו. ואם לא הזכיר מחזירין אותו. וכן בחולו שלמועד אם לא הזכיר מעין המאורע בעבודה מחזירין אותו. בברכת המזון אין מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס. שיני וחמישי שלתענייות, ערבית שחרי' ומנחה מתפלל שמונה עשרה ברכות ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואע"פ שרוצה לוכל בליל תעניתו מתפלל תפלת תענית בתפלתו, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, שימים שאין בהם קרבן מוסף אם לא אמר מעין המאורע בתפלתו אין מחזירין אותו, ואין מזכיר עניין התענית בברכת המזון כל עיקר. ראש חודש שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא בשבת צריך להזכיר שלראש חודש בברכה אחרונה, ואע"פ שאין מפטירין אלא בשביל השבת. וכן כשהיה דרכם להפטיר בנביא במנחה שבשבת, אם חל יום טוב בשבת צריך להזכיר של יום טוב. וכן יום הכיפורים שחל להיות בשבת המתפלל [תפילת] נעילה צריך להזכיר שלשבת, אע"פ שאין תפילת נעילה באה בשביל השבת.
<h2>דף כד:</h2>
יום טוב שחל להיות בשבת, שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית מתפלל מגן אבות בדברו, ואינו צריך להזכיר שליום טוב, שאלמלי שבת אין שליח ציבור יורד ערבית ביום טוב, ואף בשבת אינה תפלת חובה, שלא תקנוה אלא להמתין ליחידים שמאחרין לבא בבית הכנסת.
אין מדליקין ביום טוב בשמן תרומה שנטמאת שעומד לשריפה, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. וכן אין מדליקין בו בשבת גזירה משום יום טוב שחל להיות ערב שבת, וכשהוא מדליק מבעוד יום לצורך השבת הרי הוא כשורף קדשים ביום טוב, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף כה:</h2>
הדלקת נר בשבת חובה היא שיתענג לאור הנר ולא ישב בחושך וידום, לפיכך אין מדליקין בעטרן ובנפט, מפני שריחו רע ושמא יניחנו ויצא. אין מדליקין בנפט לבן אפילו בחול, מפני שהוא עף ודולג ושורף בלהבתו. וכן אין מדליקין בצרי, מפני שהוא עף. אין מדליקין בשמן היוצא מן העצים אלא בשמן היוצא מן הפרי. ומדליקין בשמן שומשמין ושמן אגוזים ושמן צנונות ושמן דגים ושמן פקועות ונפט שאינו לבן.
<h2>דף כו.</h2>
כשם שאסור לאכל טבל עד שיפריש ממנו תרומה, כך אסור להדליק שמן שלטבל עד שיפריש ממנו תרומה, ואפילו אם היה טבל טמא שאינו ראוי לאכילה, ואפי' אם היה כהן שהתרומה שלו.
<h2>דף כז:</h2>
וכל היוצא מן העץ אין עושין ממנו פתילה להדליק בו את הנר, חוץ מן הפשתן, שאע"פ שנקרא עץ, כמו שנ' ותטמנם בפשתי העץ, הרי הוא כשר לפתילה ומדליקין בו את הנר כשהוא מנופץ. וכן כל הדומה לפשתן, כגון קנפס וצמר גפן מדליקין בו את הנר. אבל הצמר והשיער אין מדליקין בהן. וכל אילו שאין עושין מהן פתילות להדליק בהן בשבת עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה, בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע, בין על גבי מנורה. פתילת הבגד שקיפל' ולא הבהבה מדליקין בה, שמותר להדליק בפתילה שאינה מחורכת.
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם שפופרת שלביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא שלחרס, שמא יסתפק מאותו השמן בשבת וממעט השמן מן הנר, והרי הוא כמכבה. אם חיברה היוצר מתחלה מותר, מפני שהוא כלי אחד, ואין חוששין שמא יסתפק ממנו, ואפי' אם חיברה אחר עשייתו שלנר בסיד חיבור יפה הרי זה מותר.
ולא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה (בתוכה) היוצא מצדו האחר שלנר בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת מן השמן שבקערה, שמא יסתפק משמן הקערה והרי הוא כמכבה.
המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני גוים, מפני לסטים, או מפני רוח רעה, או בשביל החולה שיישן, אע"פ שאין בו משום סכנת נפשות, הרי זה פטור. וכן אם הוא מתכוין לחוס על הנר שלא ישרף, או לחוס על השמן, או לחוס על הפתילה, הרי זה פטור, לפי שאינו צריך למקום הכיבוי עצמו, אלא לצורך דבר אחר הוא עושה, וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק כל כתבי הקודש. ואם כיבה אותה מפני שהוא צריך להבהב את הפתילה כדי שתהא נוחה להדלק, [הרי זה חייב, לפי שהוא צריך לכיבוי עצמו והרי היא מלאכה הצריכה לגופה. וכן המכבה את העצים כדי לעשות בהם פחמין הואיל וצריך למקום כיבויין כדי שיהיו נוחין להדלק], הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, וחייב עליה. חולה שיש בו סכנה, שהוצרך לכבות את הנר בשבילו כדי שיישן, הרי זה מותר לכתחלה, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, וכן כל מקום סכנה.
<h2>דף ל.</h2>
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, שכיון שמת פטור מן התורה ומן המצוות, שנ' במתים חפשי, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות.
<h2>דף ל:</h2>
אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה בטלה, אלא מתוך דבר שמחה, שנ' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. וכן לדבר הלכה, אין דברי תורה נכנסין אלא מתוך שמחה. ויש מגדולי החכמים, כשהיו באין ללמד לתלמידים היו אומרין תחלה דברי בדחנות לשמח לב התלמידי', ואחר כך היו יושבין באימה ופותחין בהלכותיהן. וכל תלמיד היושב לפני רבו ראוי לו לישב לפניו באימה. לעולם יהא אדם ענותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. אמרו עליו על הלל הזקן, שהיו בני אדם מתכונין להקפידו, ובאין עליו בעקיפין ושואלין אותו שאילה על מומין שלבני מקומו שראוי להקפיד עליהן, וכל שכן הוא שהיה נשיא ישראל, ואעפ"כ היה מיושב בדעתו ומשיב על שאלותיו בדברי נחת ויישוב הדעת. וכן כל חכם שבאו לסתור דברי חכמתו ומקניטין אותו ומלעיגין על דבריו ראוי להשיב ביישוב הדעת ובדברי נחת, על זה נאמר ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. ומה שכתוב אל תען כסיל כאולתו, זה הוא בדברים שאין בהם שום דבר חכמה, כגון העומד על חבירו לחרפו ולגדפו, וסוף הפסוק מורה עליו, שאמר פן תשוה לו גם אתה, ורצה לומר החכם יש דברים שראוי בהם להשיב לכסיל ויש דברים שאינו ראוי להשיב בהם לכסיל. מי שהוא מושל ברוחו ואינו מקפיד מושך בני אדם לדעתו ומשיב אותם מן האולת שלהם. ומעשה שבאו שלשה גרים בזה אחר זה, והיה לבם נכון להתגייר, אלא שהיו באים לדברי שטות, ובאו לפני שמאי, גער בהם בקפדנותו, וכשבאו לפני הלל משך אותם בדברים הנעימים וקירבם תחת כנפי השכינה, לימי' נזדווגו שלשתן ואמרו קפדנותו שלשמאי ביקשנו לטורדנו מן העולם וענותנותו שלהלל קירבנו תחת כנפי שכינה.
<h2>דף לא.</h2>
כל תלמיד חכם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שנמסרו לו מפתחות הפנימייות ולא מסרו לו החיצונות, שאינו יכול ליכנס לפנימייות אלא מדרך החיצונות, וכן הוא אומר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, שהיא גדולה מן הכל.
<h2>דף לא:</h2>
על שלש עבירות הנשים מיתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכן כל אדם נפקדין עונותיו בשעת הסכנה. ולעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכייותיו, שנ' קטנתי מכל החסדים, שהוקטן מזכייותיו מפני החסדים והאמת שעשה עמו הקב"ה.
<h2>דף לב.</h2>
מי שחלה ונטה למות, אומרין לו התודה, שכן דרך כל המומתין בבית דין מתודין. לעולם יהא אדם מפחד תמיד. כיצד כשיוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמי נמס' לסרדיוט, שמא יקרהו שום מקרה. חש בראשו דומה כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל למשכב דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, [שהוא מקום שדנים בו הגוים דיני נפשות], שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול. ואילו הם פרקליטין שלאדם, תשובה ומעשים טובים. ואפי' תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדין עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנ' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. בעוון שני דברים עמי הארץ מתים, על שקורין לבית הכנסת בית עם וארון קודש ארנא, שמזכירין אותו בלשון חול ולא בדרך כבוד.
<h2>דף לב:</h2>
בעון נדרים אשתו שלאדם מתה, שנ' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. וכן בעון נדרים בניו שלאדם מתים, שנ' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. וכן בעון בטול תורה ובעון מזוזה, שנא' ולמדתם אותם את בניכם וגו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, וסמיך ליה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואם לא כן לא ירבו. בעון שנאת חנם מריבה באה בתוך ביתו שלאדם ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו מתין כשהן קטנים, הואיל ואינו אוהב את הבריות הבורא נוטל אהבתו ממנו. בעון בטול חלה אין ברכה מצויה במכונס ומארה משתלחת, שנ' וראשי' עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. וכן בעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר והיוקר הווה, שנ' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. בעון גזל הגובי עולה והרעב הווה ובני אדם אוכלין בשר בניהם ובנותיהם שנאמר שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהן שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה, וכתיב הכתי אתכם בשדפון ובירקון, וכתיב יתר הגזם אכל הארבה.
כשהצדיקים בדור צדיקים נתפשין על הדור, אין צדיקי' בדור תינוקות שלבית רבן נתפשין על הדור.
<h2>דף לג.</h2>
בעון עינוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין, שאינן מעיינין בו כראוי, וביטול תורה, חרב ובזה רבה ודבר ובצורת באים, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמן במשקל ונתנין ביד אויב, שנ' והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא תורה, שנ' אם לא בריתי יומם ולילה, וכתיב בשברי לכם מטה לחם, וכתיב יען וביען במשפטי מאסו. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחלול ה' וחלול שבת חייה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנ' ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרי באלה אלא באלה. וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, והרי כל אלה שכתוב בהן חלול כחלול השבועה, שכתוב בה וחללת את שם אלהיך, וכתיב בחלול השם ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת. בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל, שכן כת' אצל שפיכות דמים ולא תחניפו את הארץ, וכתיב ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, הא אם אתם מטמאין אותה אין אני שוכן בתוכה. בעון גילוי עריות וע"ז והשמטת שמטין ויובלות גלות באה ומגלה אותם ממקומן, ובאין אחרים ויושבין תחתיהן, שכן כתיב אצל [גילוי] עריות כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', וכתי' ולא תקיא אתכם הארץ וגו', וכן אצל ע"ז שנ' והשמדתי את במותיכם וגו', ואצל השמטת שמיטין ויובלות כת' אז תרצה הארץ וגו' בהשמה מהם. בעון ניבול פה צרות רבות ורעות וגזירות [קשות] מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקין ולא נענין, שנ' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ולמה נאמר ועוד ידו נטויה, הכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוצי' דבר נבלה מפיו אפי' נחתם עליו גזר דין שלשבעים שנה לטובה הופכין (אותו) [עליו] לרעה, שידו שלהקב"ה נטויה עליו לרעה כל ימי חייו. וכל המנבל פיו מעמיקין לו גהנם, שנ' שוחה עמוקה פי זרות, ואפי' השומע ושותק, שנ' זעום ה' יפול שם [משנופל ושוכן הרי הוא זעום י"י]. כל הממרק עצמו לדבר עבירה, שהוא גומר עצמו ומחשבתו לכך, חבורות פצע יוצאין בו, שנ' תמרוק ברע, ולא עוד אלא שלוקה בהדרקון שנ' ומכות חדרי בטן. ארבעה סימנין הן סימן לעבירה הדרקון, סימן לשנאת חנם ירקון, סימן לגסות הרוח ענייות, סימן לנבלות פה אסכרה, וכן אסכרה באה על לשון הרע, שנ' כי יסכר פי דוברי שקר.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת סמוך לחשיכה, עשרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. לפי שהיה דרכן לעשר פירותיהן לצורך השבת במקום שנוהגין המעשרות, שכל ימות החול אוכלין אכילת עראי בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, ובשבת אסור, לפי שכל אכילת שבת חשובה היא, והרי היא כקבע. וכן אם היו צריכין לערב מתרה בהם שיערבו מבעוד יום קודם שתחשך. וכן מתרה שידליקו את הנר מבעוד יום. וצריך לומר להם בדרך נחת ולא בדרך כעס, כדי שיתקבלו דבריו. ספק חשיכה ספק אינו חשיכה, אין מעשרין את הודאי, שכשם שאסור לעשר בשבת כך אסור לעשר בין השמשות. וכן אין מטבילין את הכלים מטומאתן, בזמן שהיו נטהרין מן הטומאה. וכן אין מדליקין את הנרות, ואפילו על ידי גוי, אבל מעשרין את הדמאי, שהן פירות עם הארץ שהן ספק, ואע"פ שאסור לעשרן בשבת מותר לעשרן בין השמשות. וכן מערבין בין השמשות עירובי חצירות, אבל לא עירובי תחומין. וכן טומנין החמין, שאע"פ שאסור להטמין אחר חשיכה, אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, בין השמשות מותר, ובדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום אסור, כמו שיתבאר לפנינו. אמרו לו שנים צא וערב עלינו עירובי תחומין, האחד עירב עליו מבעוד יום והאחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשו' נאכל עירובו משחשיכה, שניהן קנו עירוב, לפי שאיסור תחומין מדברי סופרים הוא, ובין השמשות ספק, וספיקו להקל, ואומרין זה שנאכל עירובו בין השמשות לילה הוא, וכבר קנה עירובו בכניסתו שלשבת, ואין צריך שיהיה קיים אלא בשעת קנייתו, וזה שהניח עירובו בין השמשות אומרין יום היה וקונה לו עירובו גם כן בכניסתו שלשבת.
<h2>דף לד:</h2>
בין השמשות ספק הוא, ספק כולו יום ספק כולו לילה, ספק מקצתו יום ומקצתו לילה. שכח ועשה מלאכה (בין) שני בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת, כגון שהיה כותב כל בין השמשות מתחלתו ועד סופו, חייב חטאת ממה נפשך, שאם בין השמשות שלערב שבת יום גם שלמוצאי שבת יום, והרי עשה מלאכה בשבת, ואם שלמוצאי שבת לילה גם שלערב שבת לילה. אי זה הוא בין השמשות משתשקע החמה, שאינה נראית בעולם כלל, ופני המערב במקום שהחמה שוקעת הן מאדימין, מפני שכבר נסתלק אור החמה. ואם הכסיף צד התחתון שלרקיע שהוא סמוך לארץ, ועדין לא הכסיף העליון שהוא גבוה מן הארץ, ועומד עדיין באדמומיתו, הרי כל זה בין השמשות. הכסיף גם העליון והשוה לתחתון הרי הוא לילה. וכל זה השיעור הוא מהלך שלשה רבעי מיל, שהוא אלף וחמש מאות אמה.
<h2>דף לה:</h2>
בשעה שאדם רואה כוכב אחד הרי הוא יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה וראוי להדליק במוצאי שבת, ולא כוכבים גדולי' שפעמ' נראים ביום, ולא קטנים שאינן נראין אלא בלילה. ונראה בעיניי שאין לסמוך על זה להדליק את הנר בערב שבת בשעה שיראה כוכב אחד, שפעמים שאין הזמן צלול כל כך יפה ואין אדם רואה כוכב עד הלילה, ולא נאמר שיעור הכוכבים אלא להחמיר. שש תקיעות היה תוקע שליח בית דין ערב שבת. התחיל לתקוע תקיעה ראשונה נמנעו העומדין בשדה מלנכש ומלעדור ומלחרוש, ואין הקרובין רשאין ליכנס בעיר עד שיבואו הרחוקין ויכנסו כולן כאחד, כדי שלא יחשדו הנכ[נ]סין באחרונה. התחיל לתקוע תקיעה שנייה ננעלו החנויות שבעיר ונסתלקו התריסין, ועדין היו חמי' מונח' על גבי כירה וכן קדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והדליק המדליק, ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. והשופר היה מונח בביתו שלראש ישיבה, ואם מת ונתמנה אחר מוליכין אותו בבית האחר, כמו שמבואר בפרק הנזקין [גיטין ס' ע"ב]. ספק חשיכה וספק לא חשיכה לא יניח אדם תפליו, ואם היו מונחין אינו חולץ, אבל אם היה ודאי חשיכה חולץ, שאין מניחין תפילין בשבת, וזה מבואר בפרק הקומץ האחרון [מנחות ל"ו ע"ב].
בין בשבת בין ביום הכפורים בין בימים טובים צריך להוסיף מחול על קודש, בין בכניסתן בין ביציא', כמו שמבואר בראש השנה בפרק ראשון [ט' ע"א] וביומא בפרק אחרון [פ"א ע"ב]. לפיכך כשמדליק הנר בערב שבת צריך להדליק מבעוד יום, כדי להסתלק מן הספק בכל כחו, כמו שביארנו בקונטרס הראייות בפרק המביא כדי יין.
הבא להדליק את הנר ערב שבת ייזהר להדליק קודם שיאדימו פני המערב, בעוד שאור החמה שולט בעולם. ומי שאינו בקי בשיעורי חכמ', כגון נשים ועמי הארץ, מעת שרואין השמש בראש הדקלים ראוי להם להדליק. וביום המעונן, אם היו בבית רואין בעת שהתרנגולין הולכין לכלובן, ובשדה רואין העורבים. הבא להדליק במוצאי שבת ממתין מעט יותר מזה השיעור שביארנו וידליק, כדי להוסיף מחול על קודש.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, אע"פ שחומן גדול, משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בושל כל צרכו, אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה, והוא שנתבשל כבר מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול, ויש שאוכלין אותו בכך. וכל שכן בושל כל צרכו, שהוא מותר להשהותו, אע"פ שמצטמק ויפה לו, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת המורה ומז"ה. אבל אם לא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור להשהותו שם, שמא יחתה בגחלים אחר חשיכה כדי למהר בישולו. עקר התבשיל או החמין מעל גבי הכירה לא יחזיר אותו שם בשבת ולא בין השמשות, ואע"פ שכבר נתבשל כל צרכן מבעוד יום, ואם בא לסומכו מצד הכירה מבחוץ מותר. ואם היתה הכירה גרופה וקטומה, כגון שגרף משם את הגחלים, או שנתן אפר על גבי גחלים לצנן חומם מעט, אע"פ שחזרו והובערו, ואפי' היו גחלים שלרותם שחומם גדול, הואיל וקטמן באפר הרי זה מותר להחזיר התבשיל על גבי הכירה, ואפילו בשבת. וגחלים שעממו או שנתן עליהן נעורת שלפשתן דקה הרי היא כקטומה. וכן אם הסיקה בקש ובגבבה, שהן עצים דקים הנגבבין על פני השדה, הרי היא כגרופה וקטומה ומותר להחזיר התבשיל על גבה. בד"א על גבה, אבל תוכה לא יחזיר אע"פ שהיא גרופה וקטומה. ונראה בעיניי שלא אסרו להחזיר בתוכה אלא בכירה שיש לה תוך וחלל כעין התנור, אבל הכירות שלנו שהן פשוטות ואין להם תוך וחלל הרי תוכה ועל גבה אחד ומותר להחזיר בה. ואף על גבה לא התירו להחזיר בשבת אלא כשעקר הקדירה מעל גבי הכירה, ועודה בידו ולא הניחה על גבי קרקע, [או שהניחה על גבי קרקע] ודעתו להחזירה, אבל אם הניחה על גבי קרקע ואין דעתו להחזירה הרי זה אסור להחזירה על גבי הכירה, אע"פ שהיא גרופה וקטומה. תלאה במקל, או שהניחה על גבי מטה, או שפנה התבשיל מכלי אל כלי ואין דעתו להחזירה, הרי כל אלה ספק בתלמוד.
<h2>דף לז.</h2>
שתי כירות המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת אינה גרופה ואינה קטומה, מותר להחזיר על גבי גרופה וקטומה, כעניין שביארנו, ואין מחזירין על גבי שאינ' גרופה וקטומה.
<h2>דף לח.</h2>
תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה, כמו שביארנו. ואם עבר והשהה אותו עד שנתבשל בשבת, הרי זה אסור לאוכלו בשבת, ואפי' אם השהה אותו בשוגג, לפי שקנסו על השוגג כמזיד. בישל התבשיל בשבת ממש, אם בישל בשוגג מותר לאכלו בשבת עצמו, שלא גזרו לו כמו שגזרו על המשהה תבשילו, שלא נחשדו ישראל לחלל שבתות במזיד. ואם בישל במזיד הרי זה אסור לאכלו בין הוא בין אחרים עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, וכך היא שטת התלמוד, וכן ביארתי בקונטרס הראייות בפרק ואילו נערות, בראיי' א' וראיי' ב'. וכן הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר, לפי שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות, וזה מבואר בפרק הניזקין [גיטין נ"ג ע"ב]. ולא אסרו להשהות תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אלא כשהיה מבושל מעט, שהיה מבושל ולא מבושל, שראוי ליגמר בישולו לאחר חשיכה וראוי לו לסעודת לילה, ולפיכך גזרו בו שמא יחתה בגחלים למהר בישולו. אבל אם היה בשר חי בקדירה, או שהיה קרוב לבישול והשליך בו אבר אחד חי, הרי זה מותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, ואע"פ שמתבש' והולך כל הלילה, ואין חוששין בו שמא יחתה בגחלים, הואיל ויש בתבשיל בשר חי אינו ראוי לסעודת הלילה אלא לסעודת מחר, והרי יש שהות בבישולו כל הלילה ואינו צריך חיתוי, כמו שמבואר בפרק ראשון [י"ח ע"ב].
<h2>דף לח:</h2>
התנור חומו גדול יותר מן הכירה, לפי שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, לפיכך אע"פ שהסיקוהו בקש ובגבבה אסור להחזיר בו התבשיל בשבת בין בתוכו בין על גביו, ואע"פ שעודו בידו ולא הניחו על גבי קרקע, ואפילו לסומכו בצדו אסור. ואם היה מונח שם מבעוד יום מותר לשהותו שם בשבת, אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום, כדרך שהתרנו בכירה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן המעשר פירותיו בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. וכן המטביל כליו בשבת, בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן, וכל זה מבואר בפרק הניזקין. הכופח חומו גדול מן הכירה וקל מן התנור, לפי שכופח הוא מקום שפיתת קדירה אחת, וכך הוא צר מלמטה כמו שהוא צר מלמעלה במקום הנחת הקדירה. אבל הכירה יש בה מקום שפיתת שתי קדירות, לפי שהיא ארוכה וקצרה, לפיכך אם הסיקה בקש ובגבבה הרי הוא ככירה ומותר להחזיר על גביו בשבת, אבל אם הסיקוהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור ואפילו אם הוא גרוף וקטום אסור להחזיר על גביו, וכן אסור אפילו לסמוך בצדו.
המבשל באור או בתולדת האור הרי זה חייב ואם בישל בחמה הרי זה פטור ומותר לכתחלה, ואם בשל בתולדת חמה הרי זה פטור אבל אסור, שגזרו תולדת חמה משום תולדת האור. כיצד מיחם שהעבירו [מעל האש] הרי הוא תולדת האור, ואם נתן ביצה בצדו בשביל שתגלגל ותצלה מעט, אע"פ שאין כח בחום המיחם לבשלה בישול גמור, הואיל וראויה לאכילה, בצלייה כזו הרי זה חייב. וכן המליח הישן וקולייס האיספנן, שהוא דג מלוח הרבה, שהדיחן בחמין, הדחתן זה הוא בישולן וחייב עליהם, הואיל ודי להן בבישול כזה. אבל מותר ליתן המים הצונן בחמה בשביל שייחמו, שאין בישול בחמה.
בישל הביצה בתולדת החמה, כגון בסודרין שהוחמו בחמה, והפקיע הביצה ושיברה בהן, שאין כח בסודרין לבשלה עם קליפתה, אלא משברה שם ומתבשלת בחום הסודרין, הרי זה פטור אבל אסור. וכן המבשל בחמי טיבריה פטור אבל אסור, לפי שתולדת חמה הם, ומכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים כשאר כל העוברים על דברי חכמים. וכן כל העובר על דברי חכמים מותר לקרותו עבריין. וכן המגלגל ביצה על גבי גג רותח הרי זה פטור אבל אסור, לפי שהוא מתולדות חמה. וכן לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. גילגל ביצה על גבי הסיד רותח חייב, שהוא תולדת האור. מעשה שעשו אנשי טיבריה, שהביאו סילון שלצונן ממי המעינות ה[ר]אויין לשתיה [לתוך אמה של חמין שאינן ראויין לשתייה], והיו מתחממין המים היפים בתוך [המים] הרעים ואסרו להם חכמים, שהמים הבאים שם בשבת הריהן כחמין שהוחמו בשבת שאסורין ברחיצ' ובשתייה, והמים הבאים שם ביום טוב הרי הן כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה.
<h2>דף לט:</h2>
ואסור לאדם להשתטף בחמין בשבת, אע"פ שאינו רוחץ כדרך הרוחצין, אלא משליך עליו מים בדרך שיטוף.
<h2>דף מ.</h2>
חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו [אפי'] אבר אבר. ואין צריך לומר אם הוחמו ביום טוב שאסור לרחוץ בהן כל גופו ביום טוב. ונראה בעיניי שאם הוחמו מערב יום טוב חוץ למרחץ מותר אבל לא לתוך המרחץ, שאסור ליכנס במרחץ [ביום טוב] ואפי' להזיע בו, ואע"פ שנתחמם מערב יום טוב, כמבואר בקונטרס הראייות. מרחץ שנתחמם מערב שבת, ופקקו נקביו מערב שבת שלא יצא חומו, למוצאי שבת רוחץ בו מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיתחמם, אבל בשבת אסור להכנס בו אפי' להזיע, וגזרו בו חכמים שמא יחממו אותם בשבת (והם) [וכן] גזרו יום טוב משום שבת.
חמי טיברייא מותר לרחוץ בהם בשבת וכל שכן להזיע וכל שכן ביום טוב, שלא גזרו בחמי טיברייה משום חמי האור.
<h2>דף מ:</h2>
אמבטאות שלכרכים שהם גדולים, אדם מטייל בהם בשבת כדרכו ואינו חושש שמא יזיע בהם, אבל לא שלכפרים שהם קטנים וחומן גדול ואסור לטייל בהם, שהרי הוא נכנס להזיע.
מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת ויוצא ומשתטף בצונ', ובלבד שלא ישתטף בצונן ואחר כך מתחמם כנגד המדור', מפני שמפשיר מים שעליו והרי הוא כרוחץ בחמין.
מיחם אדם אלונטית, שהוא בגד שמסתפגין בו במרחץ, ומניחה על גבי מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקום שלחמין ויניחנו על גבי מעים בשבת, שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ גופו בחמים. ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה, שמא יהוא רותחין יותר מדאי ויכוה בשרו בהן. מביא אדם קיתון שלמים ויניחנו כנגד המדורה בשבת, לא בשביל שייחמו אלא בשביל שתפוג צנתן. ונראה בעיניי שאסור להקריבן אצל המדורה אפילו כדי שתפוג צנתן, שמא יניחנו עד שיתחמם, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק במה טומנין. וכן מביאה אשה פך שלשמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיתבשל אלא שייפשר. וכן אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אחד מים ואחד שמן שהוחמו בשבת, עד שהיד סולדת בהן, שאינו יכול להעמיד ידו בהן מרוב חומן, הרי [זה] אסור. ואם אין היד סולדת בהן מותר, שאינן אלא פושרין והפשירן לא זה הוא בישולן. ואי זה הוא שהיד סולדת בהן כל שכריסו שלתינוק נכוית ממנו. אסור להטמין פך שלשמן באמבטי שלמים רותחין, לפי שהוא כלי ראשון וכלי ראשון מבשל, ואפילו בחמי טיברייה אסור. ואם נטל ממי האמבטי בכלי אחר, הרי זה כלי שיני ומותר להטמין בתוכו, שכלי שיני אינו מבשל אלא מפשיר, והפשירו לא זה הוא בישולו. מעשה בתלמיד אחד שנכנס אצל רבו למרחץ וביקש להדיח לו את המרחץ, ואמר לו אין מדיחין. בקש לסוך לו הקרקע בשמן, ואמר לו אין מסיכין, שמא יבוא להשוות גומותיו והרי הוא כדרך בניין. ואע"פ שהיה הקרקע רצוף באבנים אסור, לפי שהוא מתחלף בקרקע שאינו רצוף, כמו שמבואר לפנים בפרק שואל אדם. ואע"פ שאסור להזכיר דברי תורה במרחץ, הואיל ובא להפרישו מן האיסור שהיה מבקש לעשות הרי זה מותר. דברים שלקודש כגון דברי תורה אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול, ודברים שלחול מותר לאומרן בלשון קודש. אסור לשוט על פני המים בשבת, שמא יתקן חבית שלשייטין. ואפי' בריכה שלמים העומדת בחצר לא ישוט בה, והוא שעקר ידיו ורגליו. אבל אם עקר ידיו ולא עקר רגליו, או שעקר רגליו ולא עקר ידיו, כגון שהיו לה שפתים ואוחז ידיו בשפת הבריכה, הרי זה מותר.
<h2>דף מא.</h2>
אע"פ שאסור לאדם ליגע באברו שמא יבוא לידי הרהור, אם היה עומד בתוך המים מותר להניח ידו כנגד ערותו, ואע"פ שנוגע, הואיל ונבעת מן המים אינו בא לידי הרהור. בד"א בעלייתו מן המים, שצריך לכסות ערותו דרך צניעות, אבל בירידתו שפניו כנגד המים ואין מי שיראהו אסור לכסות ערותו, ואע"פ שאינו נוגע, שכל המניח ידיו כנגד פניו שלמטה כאילו כופר בבריתו שלאברהם אבינו.
מולייר הגרוף שותין ממנו חמין בשבת. אנטיכי אע"פ שהיא גרופה אין שותין הימנה חמין בשבת. אי זה הוא מולייר ואי זה הוא אנטיכי, מולייר הוא כלי בתוך כלי, ונותנין הגחלים בפנימי והמים בחיצון, והאנטיכי הוא כלי על גבי כלי, ונותנין הגחלים בתחתון והמים בעליון, ובין המולייר ובין האנטיכי שלנחשת הן. והאנטיכי חומה מרובה, שעולה לה חומה מקרקעיתה, לפיכך אע"פ שהיא גרופה אין (נותנין) [שותין] ממנה, וכשהוא מחזירה הרי הוא כמחזיר לתנור הגרוף. מיחם שפינה ממנו חמין שבתוכו לא יתן לתוכו בשבת מים מועטין כדי שייחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. ואע"פ שממלא בכלי מים קרים ושוהין בו עד שמצננין הכלי, אין חוששין מפני שמחזק המתכת שהעבי' מעל האש ומצננו במים כדרך הנפחים, שהרי אינו מתכוין לכך, ודבר שאינו מתכוין מותר.
<h2>דף מב.</h2>
מערה אדם קיתון שלמים בתוך ספל שלמים, בין שהיו חמין לתוך צונן בין שהיו צונן לתוך חמין, לפי שהספל כלי שיני הוא ואין כח בחמין שבתוכו לחמם כל כך הצונן הניתנין בתוכו. אבל באמבטי שלמרחץ, שהוא כלי ראשון וחומו גדול, לא יתן צונן לתוך חמין ולא חמין לתוך צונן, כמבואר בקונטרס הראייות. האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל האש לא יתן לתוכן תבלין, מפני שהן מתבשלין בכלי ראשון. אבל הוא מערה את התבשיל לתוך הקערה או לתוך התמחוי ונותן עליהן תבלין, לפי שכלי שיני אינו מבשל. ואם נתן התבלין בקערה ואחר כך עירה עליהן מן האילפס הרי זה אסור, שהעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון הרי הוא כאילו נותן בכלי ראשון עצמו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מב:</h2>
מלח אינה כתבלין, שאפילו בכלי ראשון אינה מתבשלת אלא על האש, לפיכך מותר לתת מלח לתוך האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל האש.
ואין נותנין כלי תחת הנר שהדליקו בה באותה שבת כדי לקבל השמן הנוטף ממנה, לפי שהשמן הוא מוקצה והכלי הוא מוכן, וכשהוא נותן הכלי המוכן תחת המוקצה הרי הוא כמבטל כלי מהיכנו, ואסרו לבטל כלי מהיכנו בשבת. ואם נתנו שם מבעוד יום מותר. וכן אין נותנין בשבת כלי (בשבת) תחת התרנגולת לקבל ביצתה, שהביצה שנולדה בשבת היא מוקצה והרי הוא מבטל כלי מהיכנו, אבל כופה כלי על הביצה בשביל שלא תשבר, שמות' לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל, הואיל ויכול ליטלו משם כשירצה.
<h2>דף מג.</h2>
חבית שלטבל שנשברה, מביא כלי ומניח תחתיה בשבת, שאין זה מבטל כלי מהיכנו, שאע"פ שהטבל אסור לטלטלו אם עבר ותקנו מתוקן, ואינו דומה לשאר מוקצה שהוא מוקצה כל יום השבת.
כופין את הסל לפני אפרוחין בשבת שיעלו וירדו בו, שאין זה מבטל כלי מהיכנו, שראוי להפריחן משם וליטלו. ואם היו עליו בין השמשות, אע"פ שירדו משם אסור לטלטלו, שכל דבר שהוקצה בין השמשות הרי הוא מוקצה כל היום כולו. ופורסין מחצלת על גבי דבורים בשבת להגן עליהם מפני החמה או מפני הגשמים, אע"פ שאין בה דבש בכוורת ואינה ניטלת בשבת, ובלבד שלא יתכוין לצוד הדבורים כשפורש המחצלת עליהם. וכן פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת, ואע"פ שהן מוקצין ועומדין לבניין. וכן פורסין מחצלת על גבי המת להגן עליו מפני החמה, שהרי התירו לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל, ובלבד שיפרוש המחצלת תחלה ואחר כך יתן שום דבר תחתיו להעמידו, אבל לא יתן דבר שרוצה להעמיד תחתיו תחלה ואחר כך יפרוש המחצלת עליו, לפי שהוא כדרך אהל וכדרך בניין, שבונה מלמטה למעלה.
<h2>דף מג:</h2>
דבש הזב מן הכוורת בשבת מותר באכילה, אע"פ שאין שם אלא שתי חלות העומדים למאכל הדבורים.
מת המוטל בחמה, מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו משם, ואם אין לו ככר או תינוק הופכו ממטה למטה עד שמגיעו במקום שצריך להניחו שם, לפי שלא אסרו טילטול [המוקצה אלא טילטול גמור], אבל טילטול מן הצד מותר. ולא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא מת בלבד, אבל שאר מוקצה אסור לטלטלו על ידי ככר או תינוק, כמו שמבואר לפנים בפרק נוטל אדם את בנו. מצילין את המת מפני הדליקה, ואפי' לטלטלו טילטול גמור, כמו שביאר מז"ה. וכן אם היו צריכין להוציאו לכרמלית, שאיסורן מדברי סופרים, התירו כדי להצילו מפני הדליקה משום כבוד הבריות, כמו שמבואר לפנים בפרק המצניע. ונראה בעיניי שגם מת המוטל בחמה אם היה מתבזה והולך וצריך להוציאו בכרמלית מותר, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מד:</h2>
מטה שייחדה למעות, עד שלא הניח עליה מעות מותר לטלטלה אפי' מחמה לצל כשאר כלים שמלאכתן להיתר, כמו שיתבאר בפרק כל הכלים. אבל אם הניח עליה מעות, הרי היא כשאר הכלים שמלאכתן לאיסור ואסור לטלטלה מחמה לצל. לא ייחדה למעות, אם יש עליה מעות אסור לטלטלה, ואפי' לצורך גופה ולצורך מקומה, לפי שנעשית בסיס לדבר האסור. אבל אם אין עליה מעות, כגון שנפלו משם בשבת מותר לטלטלה אפילו מחמה לצל. והוא שלא היו עליה מעות כל בין השמשות, אבל אם היו עליה כל בין השמשות, אע"פ שאין עליה עכשיו אסור לטלטלה, הואיל והוקצת בין השמשות הוקצת כל היום כולו, והרי זו כנר שהדליקו בה באותה שבת, שאע"פ שכבתה אסור לטלטלה. תיבה גדולה העומדת על גבי בסיס שלה, והיו לו גלגלים שנגרר בהם, והיו על גבי הבסיס מעות ובתוך התיבה היו כלים מוכנים, בזמן שהוא נשמט הבסיס מן התיבה שאינו קבוע בה, הרי הבסיס כלי לעצמו והתיבה כלי לעצמה, ואין גוררין הבסיס בשבת מפני המעות שעליו, ואם אינו נשמט הבסיס מן התיבה הרי שניהן כלי אחד, ואע"פ שהיו מעות על הבסיס הואיל ויש כלים מוכנים בתיבה הרי נעשה כלי זה בסיס לדבר האסור ודבר המותר, וכל שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטלו.
<h2>דף מה.</h2>
מותר להדליק נר על גבי דקל בשבת, שהרי אם כבה בשבת אסור לטלטלו, ואין חוששין שמא ישתמש על המחובר בשבת. וביום טוב אסור להדליק נר על גבי דקל, שהוא נוטלו ומניחו ונמצא משתמש במחובר ביום טוב. היה אוכל בתאנים וענבים והותיר והעלן לגג לייבשן, אסור לוכל מהן בשבת אע"פ שיבשו, עד שיזמן אותם מבעוד יום ויאמר מכאן אני אוכל למחר, וכבר ביארנו זה בפרק אין צדין. אבל שאר מיני פירות שהעלן לייבשן מותר לאכל מהן בשבת אע"פ שלא הזמינן (לפי ששאר מיני פירות שהעלן ליבשן מותר לוכל מהן בשבת אע"פ שלא הזמינן), לפי ששאר מיני פירות אינן נפסלין מאכילה בשעה שמניחין אותן לייבשן, אבל גרוגרות וצימוקין נפסלין מאכילה עד שיבשו, והרי מסיח דעתו מהן וצריכין הזמנה.
נר חנוכה שהדליקה בחצירו ויש גוים שמקפידין על כך מותר לטלטלו בשבת לאחר שכבה, שיש חכם מחכמי המשנה שהיה מתיר, ומפני קפידת הגוים ראוי לסמוך על [דברי] המתיר בשעת הדחק, כמו שמבואר בפרק כירה [מ"ה ע"א].
<h2>דף מה:</h2>
קן שלתרנגולין אסור לטלטלו מחמה לצל, לפי שתשמישו מיוחד לתרנגולין שאין ניטלין, ועוד שהוא מאוס ודומה לנר ישן, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. ואם היה בו ביצה שנולדה בשבת, הואיל ונעש' בסיס לדבר [ה]אסור אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו, וכל שכן אם היו בתוכו תרנגולין שהתרנגולין אינן ניטלין בשבת.
<h2>דף מו.</h2>
מנורה שהיא עשויה חליות חליות, שמחזירין הקנים שלה בדרך אומנות כמו שביארנו, אסור לטלטלה, שמא תתפרק בידו ויחזירנה בשבת. ואפי' אם יש בה חתוכין, ונראית כעין חוליות ואינה שלחוליות, אסור לטלטלה גזירה משום מנורה שלחוליות. והוא שהיתה מנורה גדולה הנטלת בשתי ידיו, אבל קטנה הנטלת בידו אחת מותר. ואם אין בה חיתוכין, אפילו מנורה גדולה מותר לטלטלה, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף פרק כל כתבי הקודש.
<h2>דף מז.</h2>
מחתה שיש בתוכה אפר שהוא מוכן לכסות בו רוק או צואה, אע"פ שיש בה שברי עצים מותר לטלטלו, מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. ואם היה המוקצה חשוב אצלו והמוכן אינו חשוב אצלו, הרי המוקצה עיקר ואסור לטלטל הכלי הנעשה בסיס לו. כלים שהן עשויין פרקים פרקים, ופעמים שמפרקין אותן ופעמים שמחזירין אותן, אם צריכין מעשה אומן בהחזרת פרקיהן וצריך לתוקען יפה ולהדקן יפה כדרך שהאומנין עושין חייבין על החזרת פרקיהן מן התורה, ואם אינן צריכין מעשה אומן ואין צריך לתקוע בהן, שהן רפויין ונוחין בחזרתן, הרי אילו מותר להחזירן לכתחילה, ואם צריך לתקוע בהן ואינו תוקע הרי זה פטור אבל אסור, גזירה שמא יתקע. לפיכך המחזיר קני מנורה בשבת חייב, לפי שמחזירין אותן על ידי תקיעה והידוק ובדרך אומנות, אבל המנורה עצמה שהיא עשויה חליות חליות ודרכן להיות רפויין, ונוחין בחזירתן בלא תקיעה והידוק יתר, הרי זה מותר להחזירן לכתחילה, כמו שמבואר בפרק שיני שליום טוב. קנה שלסיידין, שפעמי' מאריכי' אותן כשצריכין לסייד במקום גבוה, ופעמים מקצרין אותן כשצריכין לסייד במקום נמוך, הואיל ואין דרך לפורקן תמיד הרי זה לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. וכן מלבנות המטה וכרעי המטה לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב מן התורה. ואם היו רפויין, שאינן מתהדקין יפה, מותר להחזירן לכתחילה, ואין גוזרין בהן שמא יתקע.
<h2>דף מז:</h2>
נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות, לפי שהניצוצות אין בהם ממש שהן כבין מיד, ואין זה מבטל כלי מהיכנו, אבל [לא] יתן מים לתוך הכלי אפילו בערב שבת מבעוד יום, לפי שזה כיבוי גמור הוא וגזרו שמא יעשה כן בשבת ויבא לידי איסור תורה.
כל דבר שמוסיף הבל אין טומנין בו את התבשיל אפי' מבעוד יום, גזירה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה בגחלים של רמץ אחר חשיכה. אבל דבר שאינו מוסיף הבל טומנין בו מבעוד יום ואפילו בין השמשות, אבל אחר חשיכה אין טומנין בו, גזירה שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה באש, אבל בין השמשות סתם קדירות רותחות הן, ואין לגזור בהן שמא ירתיח, כמו שמבואר למעלה בפרק במה מדליקין. ולא אסרו לטמון מבעוד יום בדבר המוסיף הבל אלא תבשיל [ש]לא הגיע למאכל בן דרוסאי, שאסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה. אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי, שמותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה, כל שכן שמותר להטמינו בדבר המוסיף הבל. אבל אחר חשיכה, שאסרו להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף, אפי' תבשיל שבושל כל צרכו אסור אע"פ שהוא מצטמק ורע לו, שלא גזרו בו אלא שמא ימצא אותו צונן כמעט וירתיחנו באש, ואפלו בתבשיל שבושל כל צרכו ראוי לגזור כן, כמבואר בקונטרס הראייות. אי זה הוא דבר המוסיף הבל שאין טומנין בו מבעוד יום. אין טומנין לא בגפת, שהיא פסולת שלזתים. ואפי' קופה שטמן בה קדירה בדבר שאינו מוסיף אסור להניחה על גפת שלזתים, לפי שחומן גדול ומעלין הבל בקדירה שעל גביו, אבל מותר להניחה על גבי גפת שלשומשמין שאינן מעלין הבל. ואם בא לטמון הקדירה עצמה, הרי זה ספק בתלמוד אם טומנין בגפת שלשומשמין ואם לאו. אין טומנין לא בגפת ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין יבשין בין לחין, לפי שכל אלה מוסיפין הבל הן. התבן והזגין שלענבים והמוכין והעשבי', בזמן שהן לחין הרי אילו מוסיפין הבל ואין טומנין בהן. . [אבל אם הן יבישין טומנין בהן. וכן טומנין יבישה ובפירות יבשין, אבל אם היו לחין אין טומנין בהן]. וטומ' בכנפי יונה ובנסורת שלחרשים ובנעורת שלפשתן. וכן טומנין בשלחין, שהן עורות הנפשטין שלא נעבדו. וכן טומנין בגזי צמר, שכל אילו אינן מוסיפין הבל וטומנין בהן מבעוד יום. גזי צמר מוקצין הן ואין מטלטלין אותן, אבל העורות מוכנין הן ומותר לטלטלן בין עבודין בין שאינן עבודין בין לחין בין יבישין, בין שלבהמה דקה בין שלבהמה גסה, שדרך בני אדם לישב עליהן, כמבואר בקונט' הראייות בפרק ביצה שנולדה. בד"א שלבעל הבית, אבל שלאומן מקפיד עליהן למלאכתו ואסור לטלטלן, כדברי מז"ה. ורבינו יצחק מתיר אפילו שלאומן, וכן נראה בעיניי, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף מח.</h2>
אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ואע"פ ש[הכינו] מבעוד יום, ואם נשרו מחזירין אותו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין. והפותח בית הצואר בשבת חייב , שהרי הוא מתקן פתח ודומה לבניין. אבל הפותח מגופת חבית, אע"פ שהיא מחוברת בטיט הרי זה מותר לכתחלה, לפי שהמגופה אינה חיבור אחד עם החבית, אבל הבגד כולו חיבור אחד וכשפותח שם בית הצואר הרי הוא כעושה פתח לכתחלה. הפורש סודר על גבי כד שליין או שלמים, ונותן הכוס על גבי הסודר, [הרי זה אסור, לפי שהוא מכביד על גבי הסודר], ונשרה במים או ביין, ולבסוף בא לידי סחיטה, לפי שאינו רוצה בשרייתו. אבל בגד העשוי לכך, שאינו קופד על שרייתו, מותר.
<h2>דף מט:</h2>
נסרים שלבעל הבית מטלטלי' אותן, שראויין ליישב עליהן, אבל שלאומן אין מטלטלין אותן, שהוא מקפיד עליהן ביותר שלא יתעקמו אם ישבו עליהם, ואם חישב לתת עליהם פת לאורחים אפילו שלאומן מטלטלין אותן.
צותה תורה שלא לעשות מלאכה בשבת, שנא' וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו. וכל המלאכות ממלאכת המשכן למדו אותם חכמים, שכן כתוב במלאכת המשכן אך את שבתותיי תשמורו וגו' כי כל העושה בה מלאכה, רוצה לומר המלאכה שצויתי לך במשכן הזהר שלא לעשותה בשבת, ואין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הן זרעו הסמני' שהיו צריכין לצבוע בהם ואתם לא תזרעו, הן קצרו הסמנין ואתם לא תקצורו, הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, כמו שמבואר בפרק במה טומנין, וכן כתוב בספר ירמיהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ועניין כל המלאכות יתבאר לפנינו.
המוכין [אע"פ] שהן מוקצין, אם טמן בהן קדירתו מבעוד יום מותר לטלטלן, שכבר הכינו לכך. וכן גזי צמר אם טמן בהן מבעוד יום מותר לטלטלן. ואם היו שלאוצר, שאצר אותן לסחורה, אע"פ שטמן בהן מבעוד יום אין מטלטלין אותן, אלא אם ייחדן להטמין בהן אפלו בשאר שבתות.
<h2>דף נ.</h2>
הפשתן הסרוק והצמר המנופץ, אם שרה אותן בשמן וכרכן במשיחה מבעוד יום מותר לתת אותן על גבי מכתו ולצאת בהן בשבת. אבל אם [לא] שרה אותן בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהן בשבת, שנראין כדרך משאוי, הואיל ולא התקינן לכך. ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום, הואיל וגילה דעתו לכך, אע"פ שלא שרה אותן בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן בשבת. מכניס אדם ערב שבת מלא קופתו עפר בחצירו ועושה בה כל צרכיו בשבת, והוא שייחד לה קרן זוית, שאם השליכה באמצע החצר הרי זה בטל בקרקע החצר ואסור לטלטלו. בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקון, שהוא פסולת היין הנדבק בחבייות, לפי שהוא מגרד הכסף וממחק אותו, אבל בנתר וחול מותר.
<h2>דף נ:</h2>
וכן מותר לחוף ראשו בנתר וחול, ואין חוששין בתלישת שיער, שכל דבר שאינו מתכוין מותר. אבל לא יסרוק במסרק, שאי אפשר שלא יתלוש. וכל דבר שאי אפשר לו שלא ייעשה, אע"פ שאינו מתכוין אסור. והרי הוא דומה כאדם שפוסק ראשו מן החי, שאי אפשר לו שלא ימות. וכן עפר הלבונה שנכתתה ועפר הפלפלין ופסולת השומשמי' מותר לשפשף בהן הידים. ואין חוששין לתלישת השיער. עשב הנקרא אהל, שקורין הלועזים שונינא, שמשפשפין בו הידים להעביר הזוהמא, אסור לשפשף בו בשבת שתולש את השיער, ואע"פ שהיה מעורב בעפר עשבים אחרים אם היה רובו אהל אסור. וכן אסור לפצוע הזתים לשפשף בהן הידים, ואפי' בחול אסור משום הפסד אוכל, ולא אמרו עושה אדם כל צרכיו בפת אלא במקום שאינו נמאס שאין בו הפסד. רוחץ אדם פניו ידיו רגליו בכל יום אע"פ שמתכוין לייפות עצמו בכך בשביל כבוד קונהו שברא בריות נאות, שנ' כל פעל ה' למענהו.
וכן הטומן לפת וצנונות בעפר כדי שלא ייבשו, אם היו מגולין מקצתן ניטלין בשבת, כדברי מז"ה. ולי נראה שאע"פ שאינו מגולה מקצתן תוחבן בכוש או בכרכר ומגביהן, כמבואר בקונטרס הראייות. עשבים המריחין (בזמן) שנועצין אותו בעפר כדי שלא ייבשו, נוטלין אותן (בערב) [משם] בשבת (ומרחיצין) [ומחזירין] אותן אם ירצו. וכן מותר להצניע הסכין בסדקין שבכתלים, ואין חוששין מפני שמזיז עפר, שכל זה אינו אלא טלטול מן הצד וטלטול מן הצד אינו שמו טלטול. נטל את הקדירה ממקום שטמנה ונתקלקלה הגומא שהיתה שם הקדירה, שנפלו שם הגיזין, הרי זה לא יחזיר, שמא יטלטל המוקצה בידים להטמין שם קדירתו.
<h2>דף נא.</h2>
אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין לאחר חשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, אם טמן מבעוד יום ובא להוסיף אחר חשיכה מוסיף. כיצד הוא עושה, נוטל את הסדינים ומניח את הגלופקרין, שהם בגדי צמר גפן שהן חמין יותר מבגדי פשתן, או נוטל הגלופקר ומניח את הסדינין אם צריך להקל חומן. ולא אסרו להטמין חמין לאחר חשיכה אלא באותו מיחם [שהוא כלי ראשון], אבל פינן ממיחם למיחם, שהוא כלי שיני, מותר להטמינו אחר חשיכה. ונראה בעיניי שאם היה תבשיל שנצטנן לגמרי מותר להטמינו אחר חשיכה אפילו בדבר המוסיף, כגון אם היה רוצה להטמינו במים חמים כדי לחממו, שלא אסרו להטמין אחר חשיכה משום שמא ירתיח אלא בדבר שהוא חם, אבל בדבר שהוא צונן מותר, שהרי אפילו בדבר שהוא חם אם היה בכלי שיני מותר. ואם היה דבר הצריך בישול אפילו מבעוד יום אסור להטמינו בדבר המוסיף, בין אם היה חם בין אם היה צונן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה. טמן התבשיל וכסה אותו בדבר הניטל בשבת, או שטמן אותו בדבר שאינו ניטל, כגון בגיזין שלאוצר, שאע"פ שטמן בהן אסור לטלטלן כמו שביארנו, וכסה אותו בדבר הנטל, הרי זה נוטל את התבשיל משם ומחזירו בשבת אם ירצה, ואם לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כסהו ונתגלה מותר לכסותו. טמן וכסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הנטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם היה הכיסוי מגולה מקצתו אוחזו ממקום המגולה ומגביהו ונוטל ומחזיר, ואם אינו מגולה מקצתו אינו נוטל, כדברי מז"ה. ולי נראה שאע"פ שאינו מגולה מקצתו תוחב הכיסוי בכוש או בכרכר ומגביהו וננערות הגיזין מעליו, או מטה הכלי שטמן בו על צדו והן נופלות ונוטל קדירתו, לפי שטלטול מן הצד הוא ואינו טלטול, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף נא:</h2>
מניחין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה, או מיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם, ואפי' בשבת, כמו שביאר המורה. וטח את פיהם בבצק שנילוש מערב שבת, בשביל שיהו משומרין בחימומן ולא יצטננו, שאין זו דרך הטמנה. ואם היה צריך לחממן, כגון שהיה נותן כלי שלמים צונן על גבי מים חמין כדי לחממן, או שהיה נותן כוס שלצונן על גבי [קומקום] מים חמין, הרי זה אסור. [מותר להטמין את הצונן כדי שלא ישלוט בהן חום האויר]. אין מרסקין לא השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה והן נימוחין והולכין, ואינו חושש.
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר [לפי שדרכו] להשתמר בו, וכל דבר שדרך הבהמה להשתמר בו אין בו משום משאוי והבהמה יוצאה בו בשבת. וכן הסוס והפרד והחמור יוצאין באפסר, בין אם הן נמשכין על ידי האפסר, בין אם חבל האפסר כרוך בצואריהן. וכן העגלים יוצאין באפסריהן, אע"פ שהחבל כרוך בצואריהן. וכן יוצא הסוס בשיר, שהוא כמין ענק הנתון בצואריו, וקושרין בו החבל למושכו בו. וכן כל שדרכן לצאת בשיר, כגון הכלבים הציידין, יוצאין בשיר בשבת, בין למושכו בחבל הנתון בו בין לכורכו בצואריהם. הנקה, היא גמלה לבנה וחזקה, יוצאה בחטם, שהוא טבעת שלברזל, שנותנין בחוטמה ונותנין בו חבל למושכה בו. וחמור המצרי, שהוא חזק, יוצא בפרומביא שהוא כעין אפסר שלברזל. אבל אין הנקה יוצאה באפסר, הואיל ואינה משתמרת בו הרי הוא משאוי אצלה, ואדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וכן אין הגמל יוצא בחטם, [לפי] שהוא שימור יתר אצלו, וכל שימור יתר הרי הוא משאוי. [וכן החתול אינו יוצא בקולר שבצוארו, שאפש' לשומרו בחבל קטן, והקולר הוא שימור יתר והרי הוא משאוי]. וכן כל דבר שהוא שימור יתר לבהמה, או שהוא שימור פחות, שאין הבהמה משתמרת בו, הרי הוא משאוי.
<h2>דף נב.</h2>
עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר, אבל אם לא חקק לה בקרניה אינה יוצאה בו, לפי שדרך העז להשמט, ושמא ישמט האפסר מבין קרניה ויפול, ושמא יביאנו ארבע אמות ברשות הרבים. קשר זקנה ועשה בו כמין נקב ותחב בו האפסר, הרי זה ספק בתלמו'.
<h2>דף נב:</h2>
חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, אבל אם אינה קשורה לו מערב שבת אינה יוצאה בו בשבת, שמא יפול מעליו ויביאנו ארבע אמות ברשות הרבים. ולקושרו בשבת אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. ולא יצא החמור באוכף, אע"פ שקשור לו מערב שבת, שהאוכף הוא העליון שטוענין עליו המשאוי, והמרדעת היא הכסות התחתון שהוא עשוי לחמימות, שקורין בלעז פנילו.
הזכרים יוצאי' ברשות הרבים קשורים זוגות זוגות, כדי שלא יברחו. וכן יוצאין בעור שקושרין כנגד לביהן, כדי שלא יבואו עליהם זאבים. וכן יוצאין בעור שקושרין להן תחת זכרותן, כדי שלא יעלו על הרחלים. וכן הרחלים פעמים אוחזין האליה שלהן למעלה, כדי שיעלו עליהם הזכרים, ופעמים כובלין האליה שלהן למטה, כדי שלא יעלו הזכרים עליהם, הרי אילו מותרין לצאת ברשות הרבים בכך. וכן הרחלים שעושין להם כעין מלבוש בעת לידתן, כדי שיהיה הצמר שלהן נקי, מותרות לצאת בהן בשבת. העזים שקושרין דדיהן, ופעמים קושרין אותן ליבש חלבן לגמרי כדי שיהיו שמינות או שיתעברו, ופעמים קושרות אותן שלא יזוב חלבן. ואם קשרו אותן שלא יזוב חלבן אסורין לצאת בכך בשבת, שאינו צורך גופה אלא צורך החלב, והרי הוא כדרך משאוי, ואע"פ שמהודק ביותר אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם קשרו אותן לייבש חלבן, הרי הוא צורך גופה ואין דרכן להתירו כלל, ומותרין לצאת בהן בשבת. וכן העזים שדדיהן גסים ועושים להם כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצין יוצאין בהן בשבת, שצורך גופן הוא ואין בהן משום משאוי.
<h2>דף נג.</h2>
ומותר ליתן מרדעת עלגבי חמור בשבת בבית או בחצר כדי לחממו, לפי שהחמור מצטער מן הצנה, שאפי' בתקופת תמוז הוא מתקרר, ודבר שהבהמה מצטערת בו מותר לטרוח בשבילה שלא תצטער, אבל אין מניחין האוכף על גבי החמור ואפילו בבית, ואם היה מונח עליו מבעוד יום לא יטלנו בידו, שאין החמור מצטער בכך אם לא יטלנו, אבל מוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו. ונראה בעיניי שדבר זה הוא הפך אצל הסוס, שאסור להניח עליו המרדעת בשבת, לפי שאינו צריך לחממו כמו החמור, ומותר ליטול ממנו האוכף שצריך לקררו, שהחמור מצטער על הקרירות והסוס מצטער על החמימות כמבואר בקונטרס הראייות. ואין תולין טרסקל לחמור בשבת, שאין עושין לו דבר זה אלא משום תענוג, שלא יצטרך לפשוט צוארו בארץ תולין לו השעורין בפיו, וכל דבר שהוא משום תענוג לבהמה לא התירו לטרוח בה. בד"א בגדולים, אבל בסייחים קטנים התירו לתלות להם טרסקל בפיהם, לפי שצוארן קצר ויש להם צער לפשוט צואריהם, ודבר שיש בו משום צער התירו. לא יצא הסוס לרשות הרבים בזנב שועל, שתולין לו שלא ישלוט בו עין, ולא בזהורית הנתון בין עיניו לנוי, ולא פרה בחסם שנותנין בפיה שלא תרעה בשדות אחרים, ולא בהמה בסנדל שעושין לרגלה שיש בה מכה, ולא בקמיע, אע"פ שהוא מומחה לאדם אינו מומחה לבהמה, ואם היה מומחה לבהמה מותרת לצאת בו. וכן יוצאת הבהמה לרשות הרבים באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר, ובשילייא המדולדלת בה. סכין שמן לאדם ומפרכין לו גלדי מכתו, אבל אין סכין ומפרכין לבהמה. בד"א בגמר מכה, שהוא משום תענוג, אבל בהתחלת מכה שהוא משום צער, אף לבהמה סכין ומפרכין. וכן בהמה שאכלה כרשינין הרבה והרי היא מסתכנת מותר להריצה בחצר בשביל שירפו בני מעיה ותתרפ', שלא גזרו על רפואת הבהמה משום שחיקת סממנין כמו שגזרו על רפואת אדם. וכן בהמה שאחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן [שלא גזרו לבהמה משום שחיקת סממנים. וכן אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן] שאע"פ שגזרו על רפואת האדם משום שחיקת סממנין, הרי דרך האדם להקר עצמו במים ואינו נראה כדרך רפואה.
<h2>דף נד.</h2>
לא יצא הגמל במטו[ל]טלת, שהיא כמין מרדעת הקשורה לו בזנבו, שמא תפול ויבא להביאה ד' אמות ברשות הרבים. ואם היא קשורה לו בזנבו ובחוטרתו מותר. וכן אם היה קשורה לו בשלייתו בלבד מותר. לא יצא הגמל לא עקוד, שעוקד ידו עם רגלו כיצחק בן אברהם, ולא רגול שכופף ידו על גבי זרועו ויקשור. וכן כל שאר הבהמות. ולא יקשור הגמלים זה בזה וימשוך, לפי שנראה כאילו מוליכן בשוק למוכרן. אבל מכניס החבלים שלכולם בידו ומושכן כולם כאחת, ואע"פ שהיו החבלים מקצתן שלצמר ומקצתן שלפשתן וכורכן לתוך ידו וקושרן ואינו חושש משום כלאים, שאינו מתכוין לחמם ידו בהן, ודבר שאינו מתכוין מותר, כמבואר בקונטרס הראייות. המושך בהמתו בחבל לא יוציא החבל מתחת ידו שני טפחים, שלא ייראה כאילו מוליך חבל אחד בידו. והבא לשאול הלכה למעשה מורין לו שלא יוציא החבל מתחת ידו טפח, והחבל שבין ידו לבהמה לא יהא נגרר על גבי הקרקע, אלא מגביהו מן הקרקע טפח.
<h2>דף נד:</h2>
אין החמור יוצא בזוג שבצוארו, אע"פ שהוא פקוק ואינו משמיע קול, ואע"פ שהוא עשוי לנוי ואין בו משום משאוי, הרי הוא אסור, מפני שנראה כאילו מוליכו בשוק למוכרו, שכן דרך מוכרי בהמות לנאותן ולייפותן. אבל פוקק לו זוג שצוארו ומטייל עמו בחצר. וכן לא תצא בהמה בחותם שבצוארה או בחותם שבכסותה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו. וכן לא יצא החמור בסולם שעושין לו בצוארו מחתיכות עצים, כדי שלא יוכל להטות ראשו בתוך מכתו. וכן לא יצא ברצועה שעושין לו ברגלו כשנוגף רגליו זו בזו. וכן אין התרנוגלין יוצאין בחוטין שקושרין ברגליהן לסימן. וכן אין יוצאין ברצועו' שקושרין להן ברגליהן כדי שלא יקפצו וישברו הכלים. וכן אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהם, שיש מקומות שהאליה של אלים היא שמינה וכבידה ביותר, ועושין להן עגלה קטנה שלא תשבר באבנים וצרורות. וכן אין הרחלים יוצאות חנונות, שיש עץ ששמו יחנון ומביאין קיסם ממנו ומניחין בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרנין שבראשה. וכן אין העגל יוצא בגימון, [שהוא עול קטן שעושין לו להרגילו], ולא פרה בעור הקופר, שהוא שרץ העשוי קוצין קוצין ונותני' מעורו [בדדי] הפרה שלא יניקו אותה השרצים. וכן אין יוצאה ברצועה שבין קרניה, בין שהיא עשויה לנוי בין שהיא עשויה לשימור, שאם היא עשויה לשמר הוא שמור יתר וכל שמור יתר הרי הוא כמשאוי. ואם היא עשויה לנוי היא אסורה, מפני שכל דבר שהוא לנוי נראה כאלו הולך למוכרה לשוק, כמו שביארנו למעלה. ואם הי[ת]ה הפרה מורדת, שצריכה שימור, יוצאה בשימור הראוי לה. כל שאיפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו ממחה נענש על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפש על אנשי עירו, בכל העולם כולו נענש על כל העולם כולו, וכן הוא אומר ה' במשפט יבא עם זקני עמי ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא מפני שלא מיחו זקנים בשרים. וחייב אדם להוכיח בני דורו אע"פ שאין מקבלין ממנו, כעניין שנ' ביחזקאל ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת.
<h2>דף נה.</h2>
ואמרו חכמים, מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, שנאמר בספר יחזקאל עבור בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה, ואומר זקן ובחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגעו. ואחר כך קטרגה מדת הדין ואמרה מה נשתנו אילו מאילו, אע"פ שצדיקים גמורים הם היה בידם למחות, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא קיבלו מהם. אמרה לפניו רבונו שלעולם, אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, חזר ואמר וממקדשי תחלו, אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשיי, אילו בני אדם שקיימו את התורה מא' ועד תיו ונמסרו גם הם ביד המשחית, כעניין שנ' והכרתי ממך צדיק ורשע.
<h2>דף נו:</h2>
בוא וראה כמה קשה לשון הרע, כי מפני שקיבל דוד לשון הרע מציבא ואמר למפיבושת אתה וציבא תחלקו השדה, יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו מלכותך, ואילמלא לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו אבותינו ע"ז ולא גלינו מארצינו.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן או ברצועו' שמקלעת בהן שערותיה, לפי שהן חוצצין בשעת טבילה, ושמא תצטרך לטבול טבילת מצוה בשבת וצריכה להתיר אילו החוטין או הרצועות משערותיה, ושמא תביאם ד' אמות ברשות הרבים. חוטי שיער אין חוצצין, לפי שהחוטין שלשיער קשין הן ושיער האשה הוא קשה, ואינו מתהדק הקשה עם הקשה, והמים באין בהן, והאשה יוצאה בהן בשבת, בין אם החוטי שיער שלה בין שלחברת' בין שלבהמה, ובלבד שלא תצא זקינה בשיער שלילדה, לפי שהוא דרך תכשיט, וכל שהוא דרך תכשיט אסור, כמו שמבואר. וכן החוטין שקושרין בצוארה אינן חוצצין, ואפי' אם היו שלצמר או שלפשתן או רצועות, לפי שאינה מהדקת אותן בצוארה, שאין האשה חונקת עצמה. אבל ענק שלכסף או שלזהב, שהאשה קושרת אותו בצוארה, חוצץ, לפי שאשה מהדקת אותו בצוארה כדי שתיראה בעלת בשר. שרשרות שלחוטין, שהן עשויין כמעשה אורג שמקלעת בהן שערה, אינן חוצצין, לפי שהאריג אינו מתהדק על השיער, והאשה יוצאה בו בשבת, שאינה צריכה להתירו בשעת טבילה. ואם היה מטונף האשה מקפדת עליו להתירו בשעת טבילה, שלא תלכלך שערה, לפיכך לא תצא בו בשבת.
וכן לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם, ולא האיש בטבעת שיש עליה חותם, שכשם שגזרו על תכשיטי האשה כך גזרו על תכשיטי האיש, אלא שדיברו בהווה, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, וכן ביאר במז"ה. ואם יצאו בהן ברשות הרבים פטורין, שאינן דרך משאוי אלא דרך תכשיט. יצא האיש בטבעת שאין עליה חותם והאשה בטבעת שיש עליה חותם חייבין מן התורה, לפי שאין דרך האשה להתקשט בטבעת שיש עליה חותם ולא האיש בטבעת שאין עליה חותם, ואינו אלא משאוי אצלם, ואין תכשיט האיש ראוי לאשה ולא תכשיט האשה ראוי לאיש, שהנשים עם בפני עצמן הן והרי הן האיש והאשה כשני מינים. אבל דבר שראוי למקצת אנשים הרי הוא מותר לכל אנשים, לפיכך השקין שהרועים יוצאין בהן הרי הם מותרין לכל אדם. לא תצא אשה במחט שאינה נקובה, שיש בראשו כמין טס שלזהב, ובחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתו כנגד פדחתה לנוי, והרי הוא כשאר תכשיטין. וכל שאסרו משום תכשיט אין איסורו אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו, ואם יצתה ברשות הרבים במחט הנקובה הרי היא חייבת מן התורה, שאינו תכשיט אצלה אלא משאוי הוא, וכגון שהיה המחט תחוב בבגדיה ודרכה לצאת בו בחול בעניין זה שהוא דרך הוצאתה. אבל אם הוציאה בידה אפילו על מחט שאינה נקובה חייבת. וכן אם יצאת האשה במכבנתא, שהיא דומה למחט שאוגדין התכשיטין הנתונין כנגד פניה הרי זו חייבת מן התורה, שאינה תכשיט ואינה מחוברת בשום תכשיט, כמו שביאר מז"ה. לא תצא אשה בצלוחית שלפלייטון, שהוא שמן אפרסמון, וכן בקשר שקשור בו אפרסמון, לפי שתכשיט הוא לה וגזרו בו כשאר תכשיטין. ואם יצאה פטורה, שאין זה דרך משאוי אלא דרך תכשיט.
<h2>דף נז:</h2>
וכן לא תצא אשה לרשות הרבים בכיפה שלצמר, שהן חוטי צמר שהן ארוגין ברוחב שתי אצבעות ורוחבו מכוסה בסבכה ומקצתו עומד על פדחתה לנוי, הרי הוא כדרך תכשיט ואסור. וכן לא תצא אשה ברשו' הרבים בפיאה נכרית, שהיא קליעות שיער שאינו שלה והאשה מתקשטת בהם. וכן לא תצא אשה (בסמטא) [באסטמה], שהוא ממיני תכשיטין שעל פדחתה וראשי השערות הפורחין בפדחתה מתכסין בו, ועקרו לתכשיט והוא אסור.
<h2>דף נח.</h2>
יוצא העבד בחותם עבדות שלטיט שעושה לו רבו בצוארו, ואין חוששין שמא יטלנו מעליו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הואיל ועשאו רבו אימת רבו עליו ואינו נוטלו. ואם עשאו הוא לעצמו לא יצא, שמא יטלנו. ובחותם שבכסותו אע"פ שעשאו רבו לא יצא בו, שמא ישבר והוא מתפחד מרבו שמא יאמר לו אתה שיברתה אותו שלא ייראה העבדות שלך, והוא מקפל כסותו שלא ייראה, והיוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב, שאין זה דרך מלבוש אלא דרך משאוי. וכן החכמים שהיו חתומין בכסותן בחותם ראש הגלות, להודיע שהן כפופין לו, אסורין לצאת בהן בשבת, ומי שאין ראש הגלות קופד עליו מותר. היה החותם שלמתכת, אע"פ שהיה בצוארו ועשה אותו רבו לא יצא בו בשבת, שאע"פ שהוא אינו נוטלו מפני אימת רבו, חוששין שמא יפסק ויפול מאליו ויביאנו אצל רבו, לפי שרבו מקפיד עליו שלא יאבדנו הואיל והוא שלמתכת.
<h2>דף נט:</h2>
כל דבר שעיקרו תכשיט גזרו בו חכמים שלא תצא בו האשה, שדרך האשה להראות תכשיטיה לחברותיה, ושמא תטלם בידה ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים. וכל דבר שעיקרו ללבישה, כגון טלת מוזהבת ומעיל מוזהב, וכל בגדים מוזהבים שהאשה לובשת ומתכסה בהם, לא גזרו בהן חכמים, שאין דרך האשה להראות מלבושיה. לפיכך יוצאה האשה בסבכ' המוזהבת שקושרה בראשה, ואפילו אם היו כמה סבכות זו על גבי זו. וכן יוצאה היא בחגורה המצופה בכסף וזהב, ואפילו אם היא כולה כסף וזהב ואין בה דבר אחר מותר, לפי שהוא כאחד ממלבושיה, ולא גזרו על דבר שהוא ללבישה, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם היתה חוגרת חגורתה ועוד היתה חוגרת אחרת שלכסף ושלזהב הרי זה אסור, שאין זה אלא כדרך משאוי. וכן עטרה שהיא מונחת בראשה שהיא עשויה מבגד או מדבר אחר והיא מצופה בכסף וזהב, הרי היא כדרך מלבוש ודומה לסבכה המוזהבת, ואין ראוי לגזור בה. אבל אם היא כולה כסף וזהב, עיקרה לתכשיט היא ואע"פ[כ] לא גזרו בה חכמים, שאין דרכה לצאת בעטרה אלא אשה חשובה, ואשה חשובה אין דרכה לחלוץ תכשיטיה ולהראות לחברותיה, ובין עטרה גדולה ובין עטרה קטנה מותרת, כמבואר בקונטרס הראייות.
טוטפת וסנבוטין, בזמן שהן תפורין בסבכה האשה יוצאה בהן בשבת שאינה יכולה לחלוץ אותן ולהראותן, ואם אינן תפורין בסבכה אסורה לצאת בהן. וטוטפת היא כמין ציץ המקיף מאזן לאזן, וסנבוטין הן המגיעין לה עד לחיים, ענייות עושות אותן שלמיני צבעונין, עשירות עושות אותן שלכסף ושלזהב, וכל עיקרן [אינן] אלא לתכשיט.
אזור רחב שהאשה חוגרת בו, אם יש פתילין בשתי ראשיו שראוי לקושרו על ידי הפתילים מותר לצאת בו, ואם לאו אסור לצאת בו, שאינו מתהדק בלא פתילים, ושמא יפול ויביאנו בידיה ברשות הרבים. וכן לא תצא אשה בקטלא שהוא כמין ענק שנותנתו בצוארה. וכן לא תצא אשה בנזמי האף, אבל בנזמי האזן מותרת לצאת, שהם מחוברין באוזן ואינן ראויין להנטל.
<h2>דף ס.</h2>
לא יצא האיש בסנדל המסומר, לא בשבת ולא ביום טוב, ולא יטייל בו מבית לבית ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלי' אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. ולא משום איסור שבת גזרו בו אלא משום מעשה שהיה, פעם אחת שהיו נחבאין במערה בימי השמד לשמור את השבת ושמעו קול מעל גבי המערה, [ו]כסבורין שהאויבים באים עליהם, ודחקו זה את זה והרגו זה את זה בסנדליהם יותר ממה שהרגו בהם אויבים. לפיכך לא אסרו אלא כעין אותו סנדל שהיו נוהגין בו, שהיה עשוי בעור מלמעלה, ומלמטה עץ או כל דבר קשה, ומחזיקין התחתון עם העליון במסמרים, שהיו נותנין סביב סביב כעין הקורדקסים שלנו, שמחברין העור שעל גבי הרגל עם העץ שתחת הרגל במסמרים שקובעין בהם סביב סביב, אלא שהקורדקסים שלנו קובעין בהן מן הצד ואותו סנדל המסומר היו קובעין בו המסמרים מלמטה תחת פרסת הרגל סביב סביב.
לא יצא אדם ברשות הרבים במנעל יחידי, שמא ילעיגו עליו ויחלוץ מנעלו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ואם יש ברגלו מכה נועל מנעל יחידי באותו שאין בו מכה, ואין חוששין שמא ילעיגו עליו, שהרי מכתו מוכחת עליו. וכן לא יצא אדם בתפיליו בשבת שהרי אין מניחין תפילין בשבת. ואם יצא אינו חייב מן התורה, לפי שזו היא דרך לבישתו בחול, והרי הוא כדרך מלבוש. וכן לא יצא אדם בקמיע שאינו מומחה. ואם יצא אינו חייב חטאת אע"פ שאינו מומחה, הואיל ולרפואה מוליכו אינו כמשאוי. היה הקמיע מומחה, אע"פ שלא נעשה מאדם מומחה, או שעשאו אדם מומחה אע"פ שאין הקמיע מומחה, הרי זה מותר לצאת בו לכתחלה, בין קמיע שלכתב ובין קמיע שלעיקרין, בין חולה שיש בו סכנה ובין חולה שאין בו סכנה, ואע"פ שלא קפץ עליו החולי אלא שהוא ירא שמא יבא עליו, כגון שהיה ממשפחת נכפין והיה ירא שלא יכפה ועשה לו קמיע מומחה, הרי זה מותר לצאת בו בשבת ברשות הרבים. וקושר ומתיר קשר שאינו שלקיימא ואפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים, מפני מראית העין שנראה כאילו אינו תופשו לרפואה. ולא יאחזנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, אלא תולה אותו בצוארו, שיהא הדבר ניכר שהוא תופשו לרפואה.
לא יצא אדם בשרי[ו]ן ולא בקסדא שהוא כובע שלברזל ולא במגפיים שהם בתי שוקים שלברזל [מפני שנראה מעשה חול], ואם יצא אינו חייב חטאת לפי שדרך מלבוש הוא.
<h2>דף ס:</h2>
חפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרים מלמעלה, הואיל ועשה בו שינוי מותר. וכן אם עשה ראש [המסמר] מלמטה רחב כמין טס, או שעשאו חד כמין יתד, או שעשאו כמין כלבוס שנעץ בו שני ראשיו והאמצעי מבחוץ, או שחפהו כולו במסמרים כדי שלא [תהא] קרקע אוכלתו מותר, וכל שכן הקורדקסים שלנו שיש בהם שינוי גדול שהן מותרין ואין בהם אלא משום מנהג, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו. סנדל המסומר, שהיו בו שבעה מסמרים בלבד, שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסייותיו, הרי זה מותר, שאין המסמרים קבועים בו לחזק אלא לנוי, ואם היו בו ח' אסור. נגממו רוב ראשי מסמרותיו מלמטה ונשתיירו בו מיעוט, אע"פ שהיו הנשארים יותר משמונה מותר, ואם נעקרו רוב מסמרותיו לגמרי שלא היו בו מסמרות אחרים אלא אילו הנשארים, לפיכך לא התירו בו אלא עד שבע. תפרו מבפנים מותר, לפי שעשאו כעין מנעל, ולא גזרו אלא בסנדל.
<h2>דף סא.</h2>
וקמיע שלכתב, שיש בו אותייות שלשם או מעניינות שלתורה, אסור לצאת בו בשבת, לפי שאסור ליכנס בו לבית הכסא, ואם יצטרך לבית הכסא צריך לסלקו מעליו ומעבירו ברשות הרבים. ואם היה מחופה בעור מותר ליכנס בו לבית הכסא ומותר לצאת בו בשבת.
<h2>דף סא:</h2>
רופא שריפא ג' בני אדם, כל אחד ואחד ג' פעמים בג' מיני קמיעים, הרי זה נעשה רופא מומחה בכל קמיעיו שהוא עושה, וכן הקמיעין הן מומחין ומקבלין אותן מיד כל אדם, שהרי כל קמיע ריפא חולי אחד שלשה פעמים. ריפא הרופא שלשה בני אדם משלשה חלאים, בשלשה מיני קמיעים, כל אחד ואחד פעם אחת, הרי זה נעשה רופא מומחה בכל קמיעין שיעשה ויוצאין בהן בשבת. אבל הקמיעין לא נעשו מומחין, שלא ריפא כל קמיע אלא פעם אחת, ואין מקבלין אותן מיד אדם אחר העושה אותן. ריפא הרופא בקמיע אחד ג' בני אדם מחולי אחד, או אפילו אדם אחד שלשה פעמים, הרי זה נעשה קמיע מומחה, ומקבלין אותו לאותו החולי מיד כל אדם העושה אותו, ומותר לצאת בו בשבת. אבל הרופא לא נעשה מומחה לקבל ממנו קמיע אחר, שהרי לא ריפא אלא בקמיע אחד. ריפא הרופא אדם אחד משלשה חלאים מג' מיני קמיעים, הרי זה ספק בתלמוד אם נעשה הרופא מומחה מפני שריפא בשלשה מיני קמיעים, או לא נעשה מומחה מפני שלא ריפא אלא אדם אחד, ואין ראוי להחזיקו בכל רפואותיו על ידי אדם אחד, וקמיעין הללו ודאי לא הוחזקו מומחין, שהרי כל אחד לא ריפא אלא פעם אחת. אבל הקמיע שריפא חולי אחד שלשה פעמים, אפילו באדם אחד, הרי הוא מומחה, אפי' על ידי אדם אחד.
<h2>דף סב.</h2>
הרועים יוצאין בשקין, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אל[א] שדיברו חכמים בהווה. וכן יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, והם מיני כסות עבה שמתכסין בהן בימות הגשמים, אבל אין יוצאין לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים, וזה מבואר בפרק הנודר מן הירק.
<h2>דף סב:</h2>
שלשה דברים מביאין את האדם לידי ענייות ואילו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והוא שמחזיר פניו כלפי המטה, ומשתין על גבי קרקע ולא בכלי, והמזלזל בנטילת ידים, וכפי מה שמדקדק ומרבה בנטילה כך מרבין לו טובה מן השמים ונותנין לו מזונותיו בריוח. וכן מי שאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה, ויש לו ואינו עושה לה.
<h2>דף סג.</h2>
לא יצא אדם לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה, שהוא כעין מטה שלברזל, ולא ברומח, ואם יצא חייב, שאינן אלא למשאוי. שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן, שנ' ודגלו עלי אהבה, והוא שיודעין צורת ההלכה, והוא שאין להם רב לקבל ממנו. גדול המלוה יותר מן העושה צדקה. והמטיל בכיס להשתכר בו יותר מכולם. אם תלמיד חכם נחש הוא, חגרהו על מתניך. ואם עם הארץ חסיד הוא, אל תדור בשכונתו. בירית שהיא [כמין] אצעדה שנותנת האשה בשוקיה להעמיד בתי שוקיים שלא יפלו, מותר לצאת בה בשבת, שאין עיקרו לתכשיט אלא ללבישה, והרי היא כבתי שוקיה. ושלשלת הנתון בין רגליה מבירית זו לבירית זו לא תצא בו בשבת, לפי שעיקרו לתכשיט הוא, שהאשה עושה אותה להתנאות בו ולקצר פסיעותיה, ועוד שמא ישמט ויפול ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, שנ' טבעת עגיל וכומז, אלא לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה שלאשה כאילו נסתכל במקום התורף.
<h2>דף סד:</h2>
כל תכשיטין שאסרו חכמים לצאת בהן לרשות הרבים אסורה האשה לצאת בהן בחצירה או בביתה, שמא תצא בהן לרשו' הרבים, חוץ מכפה שלצמר ופיאה נכרית, שהתירו חכמים לצאת בהן לחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה. וכל התכשיטין שאסורה האשה להתקשט בהם אפילו בחצירה ובביתה, כגון השירים שהן אצעדה והנזמים והטבעות וכיוצא בהן, הרי אילו מותר לטלטלן, הואיל ותורת כלי עליהן וראויין לכסות בהם כלים קטנים, כמו שמבואר למעלה בפרק כירה. יוצאה אשה במוך הקשור באזנה ובמוך הקשור בסנדלה, ואפי' ברשות הרבים. ואם אינו קשור באזנה או בסנדלה לא תצא בו אפילו בחצר, ואע"פ שהוא מהודק. ויוצאה היא ברשות הרבים במוך שהתקינה לנדתה, ואע"פ שאינו קשור, הואיל והוא מאוס אין לחוש שמא תטלנו בשבת ותעבירנו ברשות הרבים, ואפילו אם עשתה לו בית יד לאחוז אותו מותר לצאת בו. לא יצא הזב בכיס שלו שעשה לקבל זובו, ואם יצא פטור, שאינו צריך להוצאת הכיס אלא בשביל הזוב, והרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י"א ע"ב]. ואין זה דומה למוך שהתקינה לנדתה, שהמוך מונח במקום הקינוח ודומה לרטייה שעל גבי המכה, אבל הכיס הוא מונח לקבל. ונראה בעיניי שהמטלית שאדם קושר [בפתילין] שלכובע לקנח בו עיניו הרי היא ככיס שלזב ואסור לצאת בה.
<h2>דף סה.</h2>
ויוצאה בפלפל ובגרגר שלמלח או בזנגביל או בקנמון, וכיוצא בדברים האלה שנותנת לתוך פיה משום ריח הפה ומשום כאב השיניים, והוא שתתן לתוך פיה מבעו' יום, ולא תתנם בשבת. וכן אם נפל בשבת לא תחזיר, שהרי הוא כדרך רפואה, ואסור לעשות רפואה בשבת, כמו שיתבאר בפרק שמונה שרצים. האשה שנפל אחד משיניה והושיבה שם שן שלכסף, מותרת לצאת בו, שהרי הוא דומה כאחד משניה. ואם היה שלזהב אסורה לצאת בו, לפי שאין הזהב דומה לשיניה ומתגנה בו, ושמא תטלנה בידה, ועוד שפעמים מראתו לחברותיה משום תכשיט, ושמא תעבירנו ברשות הרבים. סלע שעל הצינית, שהיא מכה שתחת העקב ונותנין בו מטבע לרפואה, יוצאין בו בשבת. הבנות יוצאות בחוטין ובקסמין שבנקבי אזניהם, שמעמידין אותן שם כדי שלא יסתם הנקב. ואם היו שלמיני צבעונין, שעשויין לתכשיט, אין יוצאין בהן, לפי שנוחין הן ליטלם משם ושמא יעבירום ברשות הרבים, כמו שגזרו בשאר תכשיטין. ראוי לאדם להרגיל בנותיו בדרך טובה. ויש מגדולי החכמים שלא היו מניחין אותן לישן זו עם זו, שלא להרגיל עצמן להדבק בגוף נכרי.
הנשים הטובלות בנהר בימי תשרי ראוי להן להניח מחצלת וכיוצא בה תחת רגליהן, שלא יהו רגליהן שוקעות בטיט, לפי שבימי תשרי יש טיט מרובה בנהר ורגלי האשה שוקעות בו והטיט נדבק ברגליה עד שלא תכניס ראשה במים והרי היא חציצה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. בנות ישראל שבערבייא יוצאות בשבת רעולות, כשהן כולן מעוטפות, וזה הוא דרך לבישתן. וכן הבנות שבמדי יוצאות פרופות. וכל אדם רשאי לצאת בכך, אלא שדיברו חכמים בהווה, שאילו דרך לבישתן בכך. פורפת אשה מבעוד יום על האבן ועל המטבע, והוא הפתיל שבכסותה, שראשו אחד מחובר בכסותה וראשו האחד קושרת אותו בצדו האחר שלכסות על גבי אבן, או מטבע שהיא נותנת שם ויוצאה בהן בשבת, [ובלבד שלא תפרוף עליהן בתחילה בשבת] שאסור לטלטלו בשבת הואיל ולא הזמינו מבעוד יום, אבל פורפת בתחלה בשבת על האגוז ויוצאה בו בשבת. האשה שהיא רוצה להערים ולפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנו קטן, הרי זה ספק בתלמוד וספיקו להקל. הרטנין, שנקראו על שם מקומן, יוצאין בסודר שעל כתפיהן, ואע"פ שלא היתה נימא שלסודר כרוכה לו באצבעו. ולא הרטנין בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכן שלרטנין לצאת בכך, וזה מבואר לפנים בפרק חבית.
<h2>דף סה:</h2>
אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד. אבל בשאר ימות השנה חוששין שמא מתרבה הנהר מן השלגים הנפשרים בהרים ורובו מגשמי', והטובל במי גשמים אינו נטהר בהם אלא כשהן נקווין ונחים במקום אחד, אבל כשהן נמשכין וזוחלין כדרך הנהרות אין טבילה עולה בהם. ונראה בעיניי שלא הזכירו פרת אלא לפי שהיה נהר ידוע אצלם, וגם הוא נהר גדול שימצאו בו מים אפילו ביומי תשרי, וכך ראוי לומר בכל הנהרות שיש בהם מים בימי תשרי, שאין ראוי לטבול בהם אלא בימי תשרי, אבל בשאר ימות השנה צריך להמשיך מים מן הנהר סמוך לשפתו ולעשותן כדרך מקוה לטבול בו, וכל שכן הנהרות הקטנים שעיקרן ממי הגשמים הם ובימי תשרי אין בהם מים כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות.
הקיטע שחוקק עץ ומכניס שם ראש שוקו שייראה רגלו שלם, אינו יוצא בו בשבת, שאינו עשוי להלך בו. סמוכות שלו, שהוא עושה עץ חלול וכופף שוקו ומכניס שם ברכו [ל]הסמך עליו, הרי מותר לצאת בו, שכל עיקרו אינו עשוי אלא להלך בו. כסא וסמוכות שעושין למי שנקטעו שתי רגליו ונשען על הסמוכות שבידיו וגורר עצמו עם הכסא שלו אין יוצאין בהן בשבת, שאינן אלא כדרך משאוי. אנקטמין, שהוא כמין יד שלעץ למי שנקטעה ידו, אין יוצא בו בשבת, שאינו צריך לו לשום עניין והרי הוא משאוי.
<h2>דף סו:</h2>
בני מלכים יוצאין בזוגין וכן כל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה, והוא שארוגין בכסותן שאינן ראויין לינתק. ונראה בעיניי שהזוגין הללו אין להם עינבול להשמיע קול, ואינן עשויין אלא לנוי, אבל אם היו עשויין להשמיע קול אסורין, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן מבואר בתוספתא, שאין מקרקסין לא את הזוג ולא הקרקש לתינוק בשבת. ולא יצא אדם בזוג [ה]תלוי לו בצוארו, שמא יספק ויעבירנו לרשות הרבים, כמו שמבואר בפרק שלמעלה.
הבנים יוצאין בקשרים שעושין להם לרפואה, כגון תינוק שיש לו געגועין על אביו ואינו נפרד ממנו ועושין לו רפואה, שנוטל אביו רצועה ממנעל שלימין וקושר לו לתינוק בשמאלו. מי שנשתכר מותר לסוך לו שמן ומלח בשבת על כפות ידיו ורגליו, ועושין לו רפואה בהן להעביר שכרותו, כדרך שעושין הבקיעין בכך. וכן מותר לכפות הכוס על טבורו שלאדם בשבת, כדי למשוך הכאב מבני מעיו. וכן מותר לחנק בשבת, כגון מי שנפרקה חולייא שלמפרקת צוארו ונפלה בגרונו מכניס הבקי אצבעו בגרונו להעלות החולייא, ונראה כמי שחונקו. וכן מותר ללפף בשבת התינוק הנולד, שכורכין אותו בבגדים ומהדקין אותו באזור רחב כדי ליישב אבריו. וכן מותרת החיה ליישב אבריו ולסדרן ולמשמש בהן כדרך שעושין לתינוקות בשעת לידה, כמו שמבואר בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"ב]. וכן יוצאין באבן תקומה בשבת, שנושאה האשה המעוברת כדי שלא תפיל, ואפי' אם לא הפילה מעולם, ואפי' אם אינה יודעת אם היא מעוברת אם לאו. וכן במשקל אבן תקומה, שאם שקלו בו שום דבר ונמצא משקלו מכוון ולא הוצרכו להוסיף עליו או לחסר ממנו, הרי הוא כאבן תקומה עצמו ואשה יוצאה בו בשבת. ואם היה משקל שלמשקל הרי זה ספק בתלמוד.
<h2>דף סז.</h2>
יוצאין בביצת החרגול שהוא מין חגב, ובשן שלשועל ובמסמר הצלוב שעושין אותו לרפואה לחלאים ידועים, וכל דבר שהוא משום רפואה אין בו [משום] דרכי האמורי.
מי שישב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ואומר לחש ידוע. וכן מי שישב לו עצם שלדג בגרונו ואומר לחש ידוע, שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ומפני זה הותר ללחוש על המכה, ולחשים רבים הוזכרו בתלמוד על חלאים ידועים. ומז"ה ביאר בפסקיו, בפרק בהמה המקשה, שלא הותר משום רפואה אלא למי שהוא חולה וצריך רפואה, אבל להגן מן החולי שלא יבא הרי זה מדרכי האמורי. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות, שאף להגן עליו מפני החולי מותר, שהרי התירו לצאת בקמיע מומחה שלא יכפה, ואע"פ שלא נכפה עדין מעולם והקמיע דברי לחשים יש בו. וכן התירו למי ששתה זוגות או מי שרוצה לשתות מים בלילי רביעייו' ובלילי שבתות, לומר דברי לחשים להגן עליו מן הנזק שלא יבא, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים [ק"י ע"א]. וכן אמרו להשליך מים מפי הכד להזהר מן המים הרעים שלמזיקים. ועוד אמרו יזהר אדם מפירורין הנושרין, וצריך לסלקן מפני שקשה לענייות, כמו שמבואר בפרק כל הבשר [חולין ק"ה ע"ב], שכל מקום שידעו חכמים שהנזק ברור והתועלת שאמרו היא ברורה אין בזה משום דרכי האמורי, בין אם הוא עושה להגן עליו מנזק גופו בין אם הוא עושה להגן מן הענייות, שכל אילו דרכי רפואה הן. וכל אלה שאסרו חכמים משום דרכי האמורי אין בהם דרכי רפואה אלא נחשים וקסמים הם, שרגילים בהם הגוים לעשות להם סימן טוב או שלא לעשות סימן רע, כמבואר בקונטרס הראייות. שליית הבהמה המפלת אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי, ואע"פ שלרפואת הבהמה עושין כן, לא התירו דבר שהוא משום רפואה אלא ברפואת גופו שלאדם ולא ברפואת ממונו וזה מבואר בפרק [בהמה] המ[ק]שה [חולין ק"ה ע"ב], וכן ביאר שם מז"ה. אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים גדולות כדי להכחיש כחו, וכן סוקרו בסיקרא, או עושה לו סימן כדי שיהא ניכר לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, ואין בזה שום נדנוד שלאיסור. וכן כל מי שאירע לו דבר רע צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, שנ' וטמא טמא יקרא. הולכין אחר שמיעת קול, כגון אם צריכין לשאול על אדם שעומד למרחקים וכיוצא בזה, והולכין ובודקין בשיחת בני אדם שמשיחין לפי תומם, או בקריאת התינוקו' שקורין בבית רבן, ואין בזה משום דרכי האמורי, שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל. וכן מותר לבדוק בספר, כמו שמבואר בפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"ב].
<h2>דף סז:</h2>
האומר גד גדי וסינוק (ליה) [לית], (כמו) [כלומר] שיתחזק מזלו ולא תהיה לו עייפות וכיוצא בדברים האלה מן ה(נ)[ל]חשים שרגילין לומר, הרי זה מדרכי האמורי, שאינו לתועלת רפואה אלא לחשים וניחושים שרגילין בהן הגוים, והתורה אמרה ובחוקותיהם לא תלכו. וכן הקורא אשתו בלילה בשמו והוא נקרא כשמה. וכן האומר דונו דניי, כלומר שיתחזקו חבייותיו. וכן האומר לעורב צווח כשהוא קורא, או לעורבתא שריקי והחזירי זנביך. וכן האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית, אשתה ואותר אשתה ואותר, הרי כל אילו יש בהן משום דרכי האמורי. וכן המרקדת לכותח, והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסים כדי שיצלחו בבישולם ובמעשיהם, והמשתנת מים בפני קדירתה כדי שתתבשל מהרה, כל אילו משום דרכי האמורי. אבל נותנין קיסם שלתות ושברי זכוכית בקדירה כדי שתתבשל מהרה, שהן מועילין בבישול ואין בהן משום דרכי האמורי, אבל צריך להזהר בשברי זכוכית מפני הסכנה. וכן נותנין בול שלמלח לתוך הנר כדי שתאיר ותדליק. וכן נותנין טיט וחרסית לתוך הנר, בשביל שתמתין ותדליק. והמכסה נר שלשמן, וכן המגלה נר שלנפט, הרי זה עובר משום בל תשחת, שהשמן כלה מחמת הכיסוי והנפט המגולה נמשך האור אחריו ומבעירו. המוסך יינו ואומר חמרא וחיי לפום רבנן [ו]לפום תלמידיהון אין בזה משום דרכי האמורי, שאין זה אלא כמברך תלמידי חכמ' ומכבדן. ניטלה ממנו פת ואמר החזירוה לי שלא תאבד ברכתו. וכן אם היה מתחיל במלאכה ואמר יבא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה, פלוני שרגליו קלות יעבור לפנינו, או שהיה מתחיל בחבית או בעיסה ואמר יבא פלוני שידיו מבורכות ויתחיל בה. וכן האומר הפוך את חלוקך שתהא חולם חלומות, [או אל תהפך חלוקך שלא תהא חולם חלומות], או תשב על המכבר שתהא חולם חלומות, או אל תשב על המכבר שלא [תהא] חולם חלומות, הרי כל אלה משום דרכי האמורי, כמו שמבואר בתוספתא. וראוי לו לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות, כגון שלא ליתן פרוטות לתוך פיו, ושלא ליתן פס ידו תחת בית שיחייו, ושלא ליתן תבשיל תחת המטה, וכן שלא ליתן הסכין תחת האתרוג, או לתוך הצנון, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק אין מעמידין. וכבר ביארנו בפרק ד' מיתות שלא הותרו אילו הנחשים אלא כשאינו מוציא הדברים בפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי המעשים האלה, שהרי כשאומר אל תהפוך חלוקך או אל תשב על המכבר, הואיל ומוציא הדברים בפיו אסור. השופך מים ברשות הרבים ואומר הדה הרי זה משום דרכי האמורי, ואם מפני עוברים ושבים הרי זה מותר. וכן הזורק ברזל בפני הקברות ואומר הדה הרי זה מדרכי האמורי, ואם מפני חרשים הרי זה מותר. וכן הנותן מקל שלאור וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי האמורי, [ואם בשביל לשומרו הרי זה מותר]. וכן האומר אל תעבור בינותינו שלא תפסוק אהבתינו הרי זה מדרכי האמורי, ואם מפני כבוד הרי זה מותר, וכל זה מבואר בתוספתא.
העושה מלאכה בשבת במזיד ענוש סקילה בעדים והתראה, שכן כתוב אצל המקושש רגום אותו באבנים, ואם אין בו עדים והתראה ענוש כרת, שנ' כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. ואם היה שוגג חייב להביא קרבן חטאת, שכל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.
וכל מקום שכתבנו בחיבור זה חייב סתם, אם היה שוגג חייב חטאת ואם היה מזיד חייב כרת או סקילה, כמו שביארנו. וכל מקום שכתבנו פטור סתם, הוא פטור מן התורה וחייב מדברי סופרים. וכל מקום שכתבנו מותר, הוא מותר לכתחלה.
כבר ביארנו בתחלת חבור זה, שכל העושה מלאכה בשבת [בשוגג] חייב חטאת, ואם שכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה [בשבתות הרבה] אינו חייב אלא [חטאת] אחת, שכולם שגגה אחת הן. היה יודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, כסבור שאין שבת היום, חייב חטאת על כל שבת ושבת, שכל שבת שגגה בפני עצמה היא. היה יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות, חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, שכל מלאכה היא שגגה בפני עצמה.
<h2>דף סט:</h2>
היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא יום השבת, הרי זה אסור לעשות מלאכה בכל יום ויום, שבכל יום הוא מסופק שמא שבת הוא, אבל עושה בכל יום [ויום] כדי פרנסתו בצמצום שלא ימות. ומונה ששה ימים מעת שנשתכח ממנו ומקדש יום השביעי, שמקדש בכניסתו ומבדיל ביציאתו שלא ישתכח השבת ממנו, אבל בעשיי' מלאכה הרי הוא כשאר הימים. היה יודע כמה ימים יש לו שיצא, [הרי היום שיצא בו] בידוע שחול הוא, ובכל יום שמיני [ש]לאותו היום עושה מלאכה כל היום כולו, ושאר כל הימים נוהג בהם כדרך שאמרנו.
<h2>דף עב:</h2>
לא חייבה תורה על מלאכת השבת אלא אם כן חישב עליה ומתכוין לה, שהרי כתוב אצל המשכן מלאכת מחשבת, ומשם למדו מלאכת השבת, לפיכך אם נתכון ללקוט אשכול זה שלענבים וליקט אשכול אחר, או שנתכון ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, הרי זה פטור, הואיל ולא נתכון לה. וכן אם היו לפניו שתי נרות דולקות [או כבות], ונתכון לכבות את זו [וכיבה את זו, או להדליק את זו] והדליק את זו פטור, כמו שמבואר בכריתות בסוף פרק ספק אכל חלב [י"ט ע"א]. וכן אם היה לפניו ירק, וכסבור שהוא תלוש וחתכו ונמצא מחובר הרי זה פטור, שהוא לא נתכון אלא לחתוך את התלוש. ולא חייבתו תורה קרבן [אלא כשנתכון לחתוך את המחובר], אלא ש[לא] ידע שהיום שבת, או שידע שהיום שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה. וכן אם נתכון לזרוק שתי אמות ברשות הרבים, ונמצא שהמקום שנתכון לו היה רחוק ארבע אמות, הרי זה פטור, שהרי לא היה דעתו לזריקת ארבע אמות כלל. היה סבור שהמקום שנתכון לו היה רחוק ד' אמות ונמצא ח' חייב, שהרי במקום שנתכון לזרוק שם זרק, ומה לי אם הוא ארבע ומה לי אם הוא שמונה. נתכון לזרוק ארבע וזרק שמונה, שלא הלך החפץ במקום שנתכון לו, אם אמר בשעת זריקתו כל מקום שתרצה תנוח חייב, ואם לאו פטור, כמו שמבואר בפרק הזורק [צ"ז ע"ב] ובסוף פרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב]. וכן אם זרק מתחלת ארבע [לסוף ארבע] וכסבור שהוא רשות היחיד, ונמצאת רשות הרבים פטור. החותה גחלים בשבת חייב שתים, משום מכבה ומשום מבעיר, מפני שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונו', כמו שמבואר בסוף פרק אכל חלב [כ' ע"א].
<h2>דף עג.</h2>
וארבעים מלאכות חסר אחת הן שחייבין עליהן בשבת. החורש. והזורע, ואפי' החרישה שחורש אחר הזריעה לכסות הזרע. הקוצר. והמעמר. הדש. והזורה התבואה בגורן. והבורר התבואה בנפה להפריש הפסולת שלה. הטוחן. והמרקד הקמח בנפה להפריש הקמח מן הסובין. הלש. והאופה. הגוזז את הצמר מעל הבהמה [ואפי' מן המתה, כמו שמ' בתלמוד א"י]. המלבנו. והמנפצו. והצובעו. והטווהו. המיסך חוטי השתי. והעושה שתי בתי נירין, שאותם הבתים עשויין להכניס בהם חוטי השתי. האורג שני חוטין. הפוצע שני חוטין, שאם היו חוטי השתי משולשלין מנתקן כדי לקצרן. הקושר. והמתיר. התופר שתי תפירות. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד הצבי. השוחטו. והמפשיטו. המעבד את העור. המוחקו, שהוא מחליקו. המשרטטו. המחתכו. הכותב שתי אותיות. המוחק על מנת לכתוב שתי אותייות. הבונה. הסותר. המכבה. המבעיר. המכה בפטיש. המוציא מרשות לרשות, הרי אילו ארבעים מלאכות חסר אחת, וכולן היו במלאכת המשכן, שהוצרכו לזרוע הסממנין שהיו צובעין בהן, והוצרכו לעשות בהן כל המלאכות הנוהגות בתבואה. וכן הוצרכו במעשה היריעות לעשות כל המלאכות הנוהגות בצמר והנוהגו' ביריעות באריגתן ובתפירתן ובקריעתן, שאם נמצא בהם נקב היו קורעין כדי לתפור. ועוד הוצרכו (לעורות) [לצידת] תחשים ולעשות בעורותיהן כל המלאכות הנוהגות בעורות וכן בעורות אלים מאדמים. וכן היו בונין וסותרין בהקמת המשכן ובפריקתו. וכותבין אותייות בקרשים כדי לזווגן ולהכיר בן זוגו שלכל אחד ואחד, שכל המלאכות שלשבת מן המלאכות שלמשכן למדו אותן חכמים כמו שמבואר למעלה.
צותה תורה שלא לעשות מלאכה בשבת, שנא' וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו. וכל המלאכות ממלאכת המשכן למדו אותם חכמים, שכן כתוב במלאכת המשכן אך את שבתותיי תשמורו וגו' כי כל העושה בה מלאכה, רוצה לומר המלאכה שצויתי לך במשכן הזהר שלא לעשותה בשבת, ואין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הן זרעו הסמני' שהיו צריכין לצבוע בהם ואתם לא תזרעו, הן קצרו הסמנין ואתם לא תקצורו, הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, כמו שמבואר בפרק במה טומנין [מ"ט ע"ב], וכן כתוב בספר ירמיהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ועניין כל המלאכות יתבאר לפנינו.
<h2>דף עג:</h2>
וכל אילו המלאכות נקראו אבות, שיש להם תולדות, כמו שיתבאר. ואם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד, שלא היתה לו ידיעה בין זה לזה, או שני תולדות שלשני אבות בהעלם אחד, חייב שני חטאות כאילו היו שני איסורין וכאילו אכל חלב ודם בהעלם אחד, שכל מלאכה ומלאכה יש לה לאו בפני עצמה, שנ' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ולאו זה מתחלק בכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.
הזורע, הזומר כרמו, והנוטע, והמבריך בגפנים, ומרכיב אילן באילן, כולן מלאכה אחת הן, שכולן להצמי' צמח הוא מתכוין, וכולן תולדות זורע הן, ואם עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא קרבן אחד. זימר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. [וכן הקוצר השחת והקוצר התרדין וכיוצא בהן חייב שתיים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע], שהרי אינו עוקר השרשים אלא קוצר הירק כדי שיחזור עוד ויתגדל, וקצירה ונטיעה שתי מלאכות הן וחייב עליהן שתי חטאות. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בשוגג, שאלו במזיד אפי' עשה כל המלאכות כולן אי אפשר לחייבו אלא מיתה [אחת]. החורש והחופר בארץ להרפות הקרקע, והחורץ שעושה חריץ כדי לנטוע בו נטיעה, או שיתקבצו המים להשקות הקרקע, הרי כל אילו מלאכה אחת הן, שכולן דומין לחורש, ואם עשאן כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. היתה לו גבשושית ונטלה [או גומא וטממה], בבית חייב משום בונה, ובשדה חייב משום חורש. ואם עשה בבית ובשדה חייב שתים, שכל תקון העושה בבית הוא דומה לבניין, וכל תקון שעושה (ל)[ב]שדה הוא דומה לחורש. החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, שהרי גומא אין בה תיקון אלא קלקול, הואיל ואינו צריך לה. הקוצר בשבלים, והבוצר בענבים, והגודר בתמרים, והמוסק בזתים, והאורה בתאנים, כולן מלאכה אחת הן. ואם עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, שכולן עניין לקיטה הן. זרק פיסת רגבים בדקל ונפלו תמרים פטור מכלום, ואע"פ שתולש התמרים, שדומה לקוצר ומפרקן זה מזה מן האשכול שלהם, שהם תכופין בו ודומה לדש, אינו אלא כלאחר יד ופטור, שאין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. המקבץ המלח ממקום שעושין אותו, אע"פ שזה הוא תחלת לקיטתו ודומה למעמר פטור, שאין עימור אלא בגידולי קרקע. נתפזרו לו פירות [בחצירו] מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שעושה בחול, כמו שמבואר בפרק חבית שנשברה [קמ"ג ע"ב]. ואם ליקטן לתוך הקופה אינו אסור אלא מדברי סופרים, ואינו חייב משו' מעמר, שאינו נקרא מעמר אלא בתחלת לקיטתו, כמבואר בקונטרס הראייות. שטח צימוקין לייבשן וליקטן אחר שנתייבשו חייב משום מעמר, שכשמייבשין אותן זה הוא גמר תיקונן וכשלוקטן זה הוא תחלת לקוטן, ודומה זה למלקט שבלים לעשות מהן עמרים, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל. הדש את התבואה, והמנפץ להוציא זרע הפשתן מן הגבעולי' והמנפט שמוציא הגרעינין מתוך צמר גפן, כולן מלאכה אחת הן, שכולן דומין לדש ותולדות הדש. השוחק שומים בשבת, כשמפרר ראשו חייב משום דש, כשבורר הקליפין מן האוכלין חייב משום בורר, כשדך אותן במדוכה חייב משום טוחן, כשנתן בהם משקין חייב משום לש, גמר מלאכתו חייב משום מכה בפטיש, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל.
<h2>דף עד.</h2>
הבורר אוכלין בידיו בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לפניו לוכל לאלתר באותה סעודה, ואע"פ שבורר פסולת מתוך אוכל שהוא כדרך ברירה. ואם בירר להניח ולהצניע, אפילו לצורך אותו היום, נעשה כבורר לעשות ממנו אוצר, והרי זו ברירה גמורה וחייב עליה חטאת, ואע"פ שבירר ביד. [ודוקא אם בירר פסולת מתוך אוכל, אבל אוכל מתוך פסולת אפילו להניח פטור, דהוי שינוי, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'. בירר בנפה ובכברה ואע"פ שהוא בורר לאכל לאלתר הרי זו מלאכה גמורה וחייב עליה חטאת. בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור. בד"א כשבירר פסולת מתוך אוכל, אבל אם בירר (פסולת מתוך אוכל) [אוכל מתוך פסולת] הרי זה דרך שינוי, ואפי' אם בירר להניח ולהצניע הרי זה פטור אבל אסור, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא, ובספר המכריע בערך כ"ג. היו לפניו שני מיני אוכלין, ובא לברור מין מחבירו, הרי זו דרך ברירה, ואם בירר בנפה ובכברה חייב חטאת, ואע"פ שהוא בורר לוכל לאלתר, ואם בירר בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, כדין בורר פסולת מתוך אוכל. המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח יד על יד ואוכל, ואע"פ שהוא בורר פסולת מתוך אוכל, אבל לא יברור בקנון ותמחוי. וכן לא ינפח בשתי ידיו, אבל מנפח מידו אחת לחברתה, ואפילו בכל כחו. ואם ניפח ונתן לתוך חיקו כדי להצניע, אפילו לצורך אותו היום, כגון מסעודה לסעודה, אע"פ שהוא מנפח יד על יד הרי זה חייב חטאת, כמו שמבואר במסכת ביצה בפרק ראשון. [ואסור למלול מלילות בשבת שדומה לדישה. והמקלף בשעורין אע"פ שמקלף ומקבץ לתוך ידו מותר, כמו שמבואר במסכת ביצה בפרק ראשון [י"ג ע"ב].
<h2>דף עד:</h2>
הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן [חייב] הואיל ושולקין אותן הרבה פעמים מתוך המרירות שלהן, אם לא יטלו האוכל מתוך הפסולת הרי הן מוסרחין והרי כל ברירתן כפסולת מתוך האוכל.
המחתך תרדין דקין כדרך שעושין אותן בקדרה, חייב משום טוחן. וכן המבקע עצים ועושה אותן דקין חייב משום טוחן, ואם הוא מקפיד לחתכן במדה חייב משום מחתך, שדומ' למחתך עור במדה. הנותן מים בקמח אינו חייב עד שיגבל, שעיקר הלישה על ידי גיבול היא, ואם לא גיבל פטור. ו[כן] אם נתן מים בעפר לעשות ממנו טיט אינו חייב עד שיגבל. אבל אם נתן מים באפר כדי ללקוט המים טעם האפר כדרך שעושין לבורית, וכן אם נתן מים לדיו ולסממנין כדי ללקוט המים כח הסממנים והדיו, הרי זה חייב בנתינת מים בלבד, שאין דרך העולם לגבלן כמו עיסה, אלא שרייתן זו היא לישתן, כמו שמבוא' למעלה בפרק ראשון, וכן לפנים בפרק אחרון [קנ"ה ע"ב]. הנותן מקל לח לכבשן כדי לייבשו ולחזקו חייב משום מבשל, שהרי על ידי שמתלחלח ויוצאין מימיו הוא מתייבש הרי זה דרך בישול, והאופה והמבשל עניין אחד הם. וכן המרתיח את הזפת חייב משום מבשל, ואע"פ שאחר כך מתקשה וחוזר לכמו שהיה. המגיס את התבשיל בכף על (ידי) [גבי] האש חייב משום מבשל, מפני שמקרב בישולו. וכן השופת קדירה חדשה ריקנית על גבי האש חייב, מפני שצריך לחזקה והרי הוא כאופה, וזה מבואר בפרק המביא כדי יין [ביצה ל"ד ע"א]. התולש את הכנף, שהיא הנוצה הגסה שלעוף, והקוטמה והמורטה, חייב שלש חטאות, שהתולש דומה לגוזז, והקוטם דומה למחתך, שהוא מחתך במדה ראשו האחד שאין בו נוצה לעשות ממנו קולמוס או דבר אחר, וראשו שיש בו הנוצה מורט ממנו הנוצה, והרי הוא דומה לממחק. התופר שתי תפירות אינו חייב אלא אם כן קשרן, שהרי אין התפירה זו מתקיימת בלא קשירה [אם היה קשר של קיימא חייב משום קושר ומשום תופר], ואם היה קשר [שאינו] שלקיימא חייב משום תופר בלבד.
<h2>דף עה.</h2>
המותח חוט שלתפירה בשבת כדי שתהיה התפירה מהודקת חייב חטאת, שהרי הוא כתופר. ומז"ה ביאר בפסקיו שהפתיל העשוי להדק בו בתי ידים וכן הפתיל העשוי להדק בו אדם המנעלים ברגליו, אם יש בהם נקבים עשויים לכך להכניס ולהוציא בהם הפתילים הרי זה מותר להכניסו בהם ולהדקו בשבת, שאינו אלא כעין מעשה לולאות וקרסים, ואע"פ שנתון בו מחט ותופר על ידי המחט שאין זו דרך תפירה, ואינו אלא כאדם המהדק בגדיו על ידי לולאות וקרסים, והמחט עצמו הרי הוא כאחד מהם שהוא [מחובר] שם. ואם אין בהן נקבים המתוקנין לכך, ואע"פ שהיה נתון בהם החוט מערב שבת ומותח אותו בשבת אסור, שהרי הוא כמותח חוט שלתפירה, שהרי תפירה היא מה לי אם עשויה [להתקיים] לעולם מה לי אם עשוייה להתקיים יום אחד או שעה אחת. הלמד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה, שהוא מין לע"ז או כופר בעיקר, ואסור ללמוד ממנו שמא ימשך אחריו בדרכי המינות. ומצוה לחשב תקופו' ומזלות. שנ' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות, שיודע עת התקופה ועת המזל ויודע לומר שנה זו גשומה היא שחונה היא, כמו שביאר המורה. וכל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו.
הצד חלזון והסוחטו להוציא דמו אינו חייב אלא משום צידה. ואינו חייב על הסחיטה משום דישה, שאין דישה אלא בגידולי קרקע. וגם אינו חייב משום נטילת נשמה, שהרי הוא מתכוין בסחיטתו שלא להמיתו כדי שיהא צבעו צלול, ואפילו אם ימות בסחיטתו דבר שאינו מתכוין אינו חייב עליו. חייוב השוחט [הוא] משום נטילת נשמה, ובכל עניין שנוטל נשמתו בין בשחיטה בין בהריגה בין בחניקה חייב משום שוחט.
<h2>דף עה:</h2>
והשוחט בשר לאכילה חייב שתים, משום נטילת נשמה ומשום צובע, שהוא מתכוין לצבוע בית השחיטה בדם שיכירו האנשים כי עתה נשחט ויקנו מבשרו. המולח את העור חייב משום מעבד, וכן המולח את הבשר לשומרו ימים רבים חייב משום מעבד. השף את העמודי' כדי להחליק מקום מושבם ומקום שביניהם, שבני אדם נסמכין עליו בחלונות שביניהם, הרי זה חייב משום ממחק. המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך, שהוא מגרד ראשיהן להשוותן במדתן. והממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק. הצר צורה בכלי [ו]המנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש, שזה הוא גמר מלאכתן, וכל גמר מלאכה הוא דומה למכה בפטיש, שאחר שעושין כלי המתכות על ידי הקשת הקורנס מכין עליו בפטיש קטן להשוות סדקיו, וזה הוא גמר מלאכתו. וכן הקוצץ הנימין הבולטין מן הבגדים לאחר עשייתן חייב עליהן משום מכה בפטיש, והוא שמקפידין לנוטלן. וכן כל דבר שיש בו משום גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש. השובט חוטי השתי ומפרידן זה מזה כדי שיעמוד כל אחד לעצמו בשבט ומתקנם כשבא לאורגם הרי זה בכלל מיסך, שגם המיסך הוא מושך חוטי השתי באורך היריעה ומתקנן לאריגה. והמדקדק על חוטי הערב לאחר שאורג [אותן] בשתי ומכה בהן בכרכר כדי להדקן היטב הרי זה בכלל אורג.
עשה מלאכה [אחת] ותולדותיה בהעלם אחד, או שעשה שתי תולדות של מלאכה אחת בהעלם אחד, הרי הוא כאילו עשה מלאכה אחת שתי פעמים וכאילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ואפילו אם שהה בין זה לזה [הרבה] הואיל ולא היתה לו ידיעה בנתיים אינו חייב אלא קרבן [חטאת] אחת.
אין המוציא מרשות לרשות חייב אלא אם הוציא דבר חשוב להם לבני אדם ודרך בני אדם להצניעו ולשומרו, אבל דבר שאינו חשוב להם לבני אדם, כגון עצי אשירה שהן אסורין בהנאה, אין חייבין על הוצאתן מן התורה. וכן אם הוציא דבר שאין בו שיעור אין איסורו אלא מדברי סופרים, ואם היה חשוב לזה שהוציאו, כגון שהצניעו ושימרו, אע"פ שאדם אחר אינו חייב על הוצאתו, זה שהצניעו חייב עליו אם הוציאו, אע"פ שאין בו שיעור הוצאה.
<h2>דף עו.</h2>
וכמה הוא שיעור הוצאה, המוציא תבן כמלוא פי פרה. עצה, שהוא תבן שלמיני קטנייות, כמלוא פי גמל. עמיר, כמלוא פי טלה, ושיעור פי טלה כגרוגרת. עשבים כמלוא פי גדי שהוא פחות מפי טלה. עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגר', [לפי שהן ראויין לאדם וכל אוכלי האדם שיעורן כגרוגרת], ואם היו יבשין שאינן ראויין לאדם אלא לגדי, שיעורן כמלוא פי גדי. התבן מצטרף להשלים שיעור שהוא קל ממנו, ואין העצה מצטרף להשלים שיעור (העצה) [התבן] שהוא חמור, וכן כולם החמור מצטרף להשלים שיעור הקל, ואין הקל מצטרף להשלים שיעור החמור.
<h2>דף עו:</h2>
כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת, מפני ששיעורן שוה. וגרוגרת שאמרו באוכלין חוץ מקליפיהן וגרעיניהן וסובן ומורסנן.
המוציא יין כדי מזיגת כוס שלברכה, שהוא רובע רביעית, שאם בא למוזגו יעמוד על רביעית, שכן ראוי ליתן ביין שלשה חלקי מים. והיבש שיעורו בכזית. והמוציא חלב שיעורו כדי גמיעה, שהוא שיעור שאדם נותן בפיו בבליעה אחת. דבש, כדי ליתן על פי הכתית שלגמל. שמן, כדי לסוך אבר קטן שלקטן בן יומו. מים, כדי לשוף בהן את הקילור שנותנין על העין, וקילור כדי לשוף במים. חלב שלאשה ולובן שלביצה, כדי ליתן שיפה אחת שלקילור. ושאר כל המשקין, כגון הדם והשכר וכיוצא בהן ברביעית, וכן מבואר בבכל מערבין [עירובין כ"ט ע"ב]. וכן כל השופכין, כגון מי רחיצה וכיוצא בהן שיעורן ברביעית הלוג, שהן ראויין לגבל בהן את הטיט. והמוציא טיט עצמו שיעורו כדי לעשות בו פי כור שלצורפין.
<h2>דף עח.</h2>
המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, הוצין שלדקל כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית, מוכין כדי ליתן בכדור קטנה שהיא כאגוז. רבב, שהוא שומן אלייה וכיוצא בו, כדי (לשוט) [לטוש] תחת אספוגית קטנה, שהיא כגרוגרת שמטגנין אותה בשומן. המוציא נייר כדי לכתוב עליו קשר שלמוכסין, שהוא כמין שתי אותייות גדולות, וכן המוציא קשר שלמוכסין בכל מקום שהוא כתוב חייב, לאחר שהראהו למוכס פטור על הוצאתו. המוציא נייר מחוק שיעורו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה שלפלייטון. המוציא שטר חוב, עד שלא פרעו חייב על הוצאתו, משפרעו פטור, שהרי אינו צריך לו, והוא שאין בו כדי לצור על פי צלוחיתו. העור שיעורו כדי לכסות בו קמיע, בין שהוא מעובד בין שאינו מעובד. ואם נתחמם ונתקלקל, שאינו ראוי לכסות בו קמיע, שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה. ואם היה עור יבש וקשה כטבלה, שאינו ראוי אלא לשטיח, שיעורו חמש טפחים על חמש טפחים. ואם היה מעובד במלח ובקמח, שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. קלף [שיעורו] כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שלתפילי', שהיא פרשת שמע. דוכסוסדיוס, שהיא הקליפה החיצונה שמגרדין מן הקלף וכותבין בה במקום השיער, שיעורו כדי לכתוב עליו מזוזה, שאינו ראוי לכתוב בו תפילין, אבל הקלף ראוי בין למזוזה בין לתפילין וכתיבתו במקום בשר. דיו שיעורו כדי לכתוב בו שתי אותייות, ואם הוציא שתי אותייות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן.
<h2>דף פ.</h2>
הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה בפחות מג' טפחים, אע"פ שלא הניחה חייב, שכל פחות מג' הרי הוא כלבוד והרי הוא כאילו הניחה במקום הראשונה. ואם היתה לו ידיעה בין זה לזה פטור, שאין שני חצאי שיעור שבשתי העלמות מצטרפין. וכן אם הוציא חצי גרוגרת לצד זה וחזר והוציא חצי גרוגרת לצד זה, אע"פ שהוציאם בהעלם אחד, אם היה רשות היחיד מפסיק בין זה לזה, כגון עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה, או כרמלית כגון שרחב ארבעה ואינו גבוה עשרה, או אפי' קורת עץ מפסקת ביניהן שגבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, הרי אילו כשתי רשויות ואין מצטרפין. וכן אם קדם והגביה הראשונה קודם הנחת השנייה, אע"פ שהניח השנייה במקום שהיתה מונחת הראשונה פטור. המוציא כוחל, אם לרפואה שיעורו כדי לכחול עין אחת, אם לקשט שיעורו כדי לכחול שתי עיניים. ובכרכין, שדרכן לכסות פניהן, שיעורו כדי לכחול עין אחת. דבק כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה שלציידין. זפת וגפרית כדי לעשות נקב שנותנין אותן על פי כלי שמצניעין בו כסף חי ועושין בזפת נקב להוציאו דרך הנקב. שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית כדי לעשות [בו] פי כור שלצורפי זהב שהמפוח נכנס [בו], וכן סובין כדי ליתן על פי כור שלצורפי זהב ששורפין אותן בפחמין. שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור שעושין בפי כור שלצורפי זהב. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות שטופלין אותן להשיר את השיער ולעדן את הבשר.
<h2>דף פ:</h2>
המוציא אדמה כדי לעשות ממנו חותם לאגרות. זבל וחול דק כדי לזבל קלח שלכרוב. חול הגס כדי ליתן על פי כף שלסיידין. קנה כדי לעשות ממנו קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו, ואם היה עבה או מרוסס שיעורו כעצים, והוא כדי לבשל בו כגרוגרת מביצת התרנגולת שהיא טרופה ונתונה באילפס. עצם כדי לעשות תרוד. זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכד. צרור אבן כדי לזרוק בבהמה, והוא שמרגשת בה ושיעורה משקל עשר זוז. חרש כדי לקבל בו רביעית.
<h2>דף פא.</h2>
אע"פ שהאבנים הם מוקצין ואסור לטלטלן בשבת, הנכנס לבית הכסא מכניס עמו אבנים מלא היד, ואפי' להעלותן אחריו לגג משום כבוד הבריות, ומקנח בתחילה פי הנקב בצרור קטן ואחר כך מקנח בגדול ממנו, שאם מקנח בצרור הגדול תחלה פוחס הרעי ומלכלך סביבותיו. אין מטלטלין פסת רגבים לקנח בה, שהיא נפרכת ואינה ראויה לקנוח. צרור שיש עליו עד שלקינו' מותר לטלטלו לקינוח, אע"פ שיש לו כדי צרכו, שכבר הוכן לקנוח, והוא שיש עליו עד מצד אחד, אבל אם היה משני צדדין אינו ראוי לקנח בו, שהרי הוא מטונף משני צדדיו. היה עליו עד מצד אחד וירדו עליו גשמ' ונטשטש, אם רישומו ניכר מותר. צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת, ואין חוששין שמא יתלוש, שדבר שאינו מתכוין מותר, והתולש ממנו בכונה חייב חטאת.
<h2>דף פא:</h2>
אסור ליפנות בשדה ניר בשבת, שמא יטול צרור לקנח בו ממקום גבוה ויניח אותו למקום נמוך, והרי הוא משוה את הקרקע העומד לזריעה ומיפהו בידים, והרי זה דומה לחרישה.
כלי מלא עפר שגדלים בתוכו עשבים שהיה מונח על גבי קרקע והגביהו והניחו על גבי יתידות חייב מלקות מרדות מדברי סופרים, מפני שהוא דומה לתולש, ולא התירו להגביה צרור שעלו בו עשבים אלא לצורך קנוח משום כבוד הבריות. היה מונח [הכלי] על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב מכת מרדות, מפני שדומה לנוטע.
<h2>דף פב.</h2>
היו לפניו צרור וחרש, מקנח בצרור ואינו מקנח בחרס, אע"פ שהחרס יש בו תורת כלי, שראוי לקבל בו מים, לא יקנח בו מפני הסכנה, שמא יחתוך בחידודו שיני הכרכשתא. ואם היה החרס מאוגני כלים, שהוא חלק ואין בו סכנה, מקנח בחרס ואינו מקנח בצרור. היו לפניו צרור ועשבי' מחוברי' מקנח בעשבים ואינו מקנח בצרור, שלא לטלטל המוקצה, וטלטול העשבים אינו טלטול שהן מחוברין, ואין חוששין שמא יתלוש העשבים בקינוחו, שדבר שאין מתכוין מותר. ונראה בעיניי שאם היו עשבים לחים ביותר, שאי אפשר שלא יתלוש בקנוחו, הרי זה אסור. ואם היו העשבי' יבשי' אינן ראויין לקינוח, שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות, ומקנח בצרור ואינו מקנח בעשבים היבשים.
הוצרך ליפנות ואינו יכול, ממשמש בצרור באותו מקום, ואסור למשמש כדרכו בחול, אלא ממשמש על ידי שינוי שאוחז הצרור בראשי אצבעותיו. מעשה בחכם אחד שהיה מזהיר את בנו ואמר לו למה לא תלך ללמוד אצל פלוני שהוא מחודד ביותר, אמ' לו בנו והלא פעם אחת הלכתי לפניו ואמר לי דברי חול ולא דברי תורה, שאמר לי הנכנס לבית הכסא אל ישב במהרה ובחוזק, וכן אל ידחוק עצמו ביותר שמא ייעקרו שיני הכרכשתא ויבא לידי סכנה. אמ' לו אביו הוא עוסק בחיי הבריות ואתה קורא אותם דברי חול, כל שכן שתלך לפניו.
<h2>דף פט:</h2>
המוציא תבלין שיעורן כדי לתבל כגרוגרת מביצת התרנגולת. קלפי אגוזים קליפי רימונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן שבפי סבכה. והמוציא סממנין שרויין כדי לצבוע בהן דו[ג]מא, שהוא דבר מועט, שהצבע מראה לבני אדם אם הם רוצים דוגמתו. והמוציא מי רגלים שלארבעים יום. וכן נתר אלכסנדרית ובורית קימונייא ואשלג, שהן דברים שמכבסין בהן הבגדים ומעבירין הכתמים, שיעורן כדי לכבס בהן בגד קטן [שב]פי שבכה.
<h2>דף צ.</h2>
פלפלת שהיא גרענה שלימה, שיעורה בכל שהיא, שהיא ראוייה לריח הפה. וכן העטרן בכל שהוא, שהוא ראוי לרפואה. ומיני בשמים בכל שהן, שראויין להריח. מיני מתכות בכל שהן, שראוי לעשות מהן דרבן קטן. המוציא מאבני המזבח ומעפר המזבח וממקק הספרים וממקק מטפחותיהם, שהוא הרקבובית שלהן, שיעורן בכל שהן, שמצניעין אותן ושומרי' אותן לגונזן, לפי שתשמישי קדושה טעונין גניזה. המוציא קופת הרוכלין, אע"פ שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. המוציא גרעיני תמרה, אם הן עומדין לאכילה שיעור הוצאתן כמלוא פי חזיר, והיא גרעינה אחת, ואם להיסק כדי לבשל בו כגרוגרת מביצת תרנגולת, ואם לחשבון שתים. וכן זרע קישואין שנים, זרע דילועין שנים, [זרע פול המצרי שנים], ושאר גרעיני גנה חמשה.
<h2>דף צ:</h2>
כל השיעורין הללו שביאר' לא נאמרו אלא במוציא סתם. אבל אם חישב להוציא פחות משיעור לדבר הראוי לכך, כגון שחשב להוציא חטה אחת לזריעה, הרי זה חייב. וכן אם הוציא גרעין אחד מזרעוני גנה לזריעה חייב, שהרי ראוי גרעין אחד לזריעה, אלא שאין אדם טורח להוציא גרעין אחת [לזריעה], לפיכך שיערו על המוציא זרעוני גנה סתם חמשה, כמו שביארנו. אבל אם חישב בשעת הוצאה להוציא אחד מהן לזריעה חייב.
המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב. וכן אם הוציא מקשה שלחזיר אחת. צורי דקל, והם כמין נצרים קלופים, שתים. תורי דקל אחת, והם כמין גידים הגדלים סביב הדקל, ואחת מהן ראויה לקשור בה דלעת יבישה. והמוציא סיב הדקל שיעורו כדי ליתן על פי משפך [קטן] שליין, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. המוציא חגב חי טהור בכל שהוא, מת שיעורו כגורגרת. צפורת כרמים בין חיה בין מתה שיעורה בכל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.
<h2>דף צא.</h2>
הוציא חטים כשיעור חצי גרוגרת לזריעה, וקודם שהניחן לרשות הרבי' נמלך עליהן לאכילה הרי זה פטור, שהרי ביטל מחשבתו הראשונה עד שלא גמר מלאכת ההוצאה, ועל מחשבתו השנייה אינו ראוי לחייבו, שהרי פחות מכגרוגרת אינו ראוי לאכילה, והרי חישב לדבר שאינו ראוי. ואם נתפחו החטים ונעשו כגרוגרת כשנמלך עליהן לאכילה הרי זה חייב, שהרי יש בהן שיעור אפילו לפי מחשבתו השנייה.
חישב על החטים או על שאר אוכלין להוציא מהן פחות מכגרוגר' לאכילה פטור, שאין פחות מכגרוגרת ראוי לאכילה, והרי חישב עליו לדבר שאינו ראוי ואין מחשבתו מחשבה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם הוציא עצה פחות ממלוא פי גמל לגמל אינו מתחייב למחשבתו, הואיל וחישב עליו לדבר שאינו ראוי. אבל אם הוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה חייב במחשבתו, הואיל וחישב עליו לדבר הראוי אע"פ שאין בו שיעור מלא פי גמל, כמו שמבואר למעלה בפרק כלל גדול [ע"ו ע"א]. הצניע גרעין אחד לזריעה ושכח למה הצניעו והוציאו סתם הרי זה חייב, הואיל ויודע שהצניעו, אע"פ שאינו יודע למה הצניעו, הרי על דעת ראשונה הוא מוציאו. בא אחר והוציאו פטור, שאין זה מתחייב במחשבתו ובהצנעתו שלזה.
<h2>דף צא:</h2>
הוציא בחול גרעין אחד לזריעה וחזר והכניסו וזרקו בין הזירעונין, אע"פ שמקומו ניכר הרי ביטל מחשבתו, ואם הוציאו בשבת אינו חייב עליו אלא בשיעורו.
קופה שהיא מליאה פירות. והוציאה מרשות היחיד ונתנה על האסקופה, והרי מקצתה עומדת ברשות היחיד ומקצתה ברשות הרבים, אע"פ שכל הפירות בצד החיצון שלקופה וכולן ברשות הרבים הרי זה פטור עד שיוציא כל הקופה לחוץ, שאגד הכלי שהן בתוכו הוא אוגדן ומעכב הוצאתן.
<h2>דף צב.</h2>
היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מליאה פירות ברשות הרבים, למטה משלשה טפחים הרי זה חייב, הואיל וידו למטה מג' הרי הוא כאילו הניחן על גבי קרקע, ואע"פ שגופו בפנים אין אגד גופו מעכב הוצאתן, שאגד גופו אינו אגד. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו חייב, שדרך הוצאה בכך. וכן אם הוציא על כתיפו חייב, ואע"פ שהיה כל המשאוי למעלה מעשרה טפחים, שכן משא בני קהת, שנ' בכתף ישאו, וכבר ביארנו זה למעלה בפרק ראשון. הוציא לאחר ידו, ברגלו או בפיו או במרפיקו באזנו בשערו בחפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן אם הוציא דבר בין אפונדתו לחלוקו, או שהוציא מעות בתוך אפונדתו ופיה למטה הרי זה פטור, שאין דרך הוצאה בכך. וכן המוציא משאוי על ראשו, אע"פ שדרך בני עירו בכך בטלה דעתן אצל כל אדם ואין זו אלא הוצאה כלאחר יד ופטור. אומן שהוציא כדרך אומנותו, כגון החייט שיצא במחט התחובה לו בבגדו, וכן נגר בקיסם שבאזנו, או צבע בדוגמא שבאזנו, או סורק במשיחה שבצוארו, או גרדי באירא שבאזנו, או שולחני בדינר שבאזנו, הרי זה חייב לפי שדרכו בכך, ושאר כל אדם פטורין, וזה מבואר למעלה בפרק ראשון בהלכת לא יצא החייט. והחנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו בשבת חייב, ולא חנוני בלבד אלא כל אדם, אלא שדרכו שלחנוני בכך והוצאה כדרכה היא אצל כל אדם, וזה מבואר לפנים בפרק חבית [קמ"ז ע"א].
<h2>דף צב:</h2>
המתכוין להוציא דבר לאחריו, כגון שתלה כיסו לאחריו, והוציאו לאחריו, הרי זה חייב, שהרי לכך נתכון ונתקיימה מחשבתו. וכן אם נתכון להוציאו לאחריו ובא לו לפניו חייב, שהרי נתכון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה. נתכון להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, שהרי לא היתה כונתו אלא לשמירה מעולה ולא לשמירה פחותה, והואיל ולא נתקיימה מחשבתו פטור. האשה החוגרת בסינר ונתנה בו דבר לפניה ובא לו לאחריה חייבת על הוצאתו, שכן דרכו להיות חוזר ומתגלגל ואין בזה שינוי מחשבה. המוציא ככר לרשות רבים חייב. הוציאוהו שנים, בין שזה עקר וזה הניח בין ששניהן עקרו ושניהן הניחו שניהן פטורין, שנ' בעשותה אחת ממצוות ה', יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין. אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שניהן, בין שזה עקר וזה הניח בין ששניהן עקרו ושניהם הניחו חייבין. היה אחד מהן יכול והאחר אינו יכול והוציאוהו שניהן, זה שיכול חייב, וזה שאינו יכול פטור, שזה אינו אלא כמסייע ומסייע אין בו ממש.
<h2>דף צג:</h2>
המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. ואם היו אוכלין כשיעור חייב על האוכלין ופטור על הכלי. ואם היה הכלי צריך לו [לתשמיש אחר] חייב על הכלי.
<h2>דף צד.</h2>
המוציא אדם חי פטור, לפי שהחי הוא נושא את עצמו. ואם הוציאו במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפילה לו. וכן אם הוציא בהמה חייה ועוף חיים פטור, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם היו שחוטין חייב, וכן אם היו כפותין, וכן אדם חי שהוא כפות חייבין על הוצאתו. המוציא את המת או את הנבילה או את השרץ פטור, לפי שאינו מוציאן אלא לפנות את ביתו או שמוציא את המת לקוברו, והואיל ואינו מוציא לצרכו הרי הוצאה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואם הוציא את המת במטה פטור אף על המטה.
<h2>דף צד:</h2>
הוציא אדם חי על כתיפו וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו דרך מלבוש פטור, אבל אם היו כליו מקופלין ומונחין על כתיפו שלא כדרך מלבוש חייב זה שנושא אותו, שהכלים שעל כתיפו שלעלייון הרי הוא כאילו התחתון נושא אותן. וכן אם הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו, אע"פ שפטור על הוצאת התינוק לפי שהחי הוא נושא את עצמו, חייב על הוצאת הכיס שבצואר התינוק [ו]מגעגע בו התינוק. הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור, לפי שאינו צריך להוצאה זו ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכל זה מבואר לפנים בפרק נוטל אדם את בנו. הוציא מר לחפור בו וספר תורה לקרות בו חייב, לפי שהוא מוציאן לצרכו וצריך להם, והרי הוצאה זו מלאכה הצריכה לגופה. הנוטל צפרניו בכלי חייב, שהרי הוא דומה לגוזז ראש. נטל צפרניו זו בזו או שנטלן בשיניו פטור, וכן שערו וכן זקנו וכן שפמו (וכן זקנו) (ו)אם נטל בשניו או בצפרניו פטור. ואם נטל מהם בכלי, אפי' שתי שערות חייב. ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות, אפילו שיער אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור משום ולא ילבש גבר שמלת אשה. צפורן שפירשה רובה, וכן ציצין שלבשר שסביב הצפורן שפירשו רובן, [ביד] מותר לנוטלן לכתחלה, ובכלי פטור אבל אסור. ואם לא פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור ובכלי חייב חטאת אף כשפירשו ר[ו]בן, שאע"פ שהתירו לנוטלן ביד לא התירו אלא כשפירשו כלפי למעלה ומצערות אותו.
<h2>דף צה.</h2>
הגודלת שמקלעת שערותיה לעצמה פטורה, לחברתה חייבת משום בונה. ונראה בעיניי שהסותרת הקליעה חייבת משום סותר, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן הפוקסת שיער הראש, שחולקת השיער לכאן ולכאן ובשביל הראש באמצע לעצמה פטורה, לפי שהוא דרך שינוי, אבל לחברתה חייבת. וכן הכוחלת עיניה בכוחל לעצמה פטורה, לחברתה חייבת משום כותבת, כמבואר בקונטרס הראייות. ולא תעביר אשה סרק על פניה, שהוא מין צבע שמאדים הבשר ודומה לצובע. החולב אסור משום מפרק, שמפרק האוכל ממקום שמתכסה בו ודומה לדישה ואיסורו מדברי סופרים, שאין דישה אלא בגידולי קרקע, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן המחבץ, שהוא מלקט החבצינייא שהיא התינייקי מן הקום שהוא פסולת שלחלב. וכן המגבן, וכן הרודה חלות דבש מן הכוורת, הרי כל אילו איסורן מדברי סופרים. ומותר לכבד את הבית לכתחלה, כמו שיתבאר בפרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. וכן מותר לזלף עליו מים להרביץ עפרו, ואין חוששין שמא ישוה הגומות שלבית, שכל דבר שאינו מתכוין מותר. וכן גורר אדם מטה וכסא וספסל, בין גדולי' בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשת חריץ, וכן מוכרי כסות מוכרין בגד כלאים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין אותן במקל לאחוריהן, וזה מבואר למעלה בפרק במה מדליקין. התולש מעציץ נקוב חייב, הואיל והוא נקוב הרי הוא יונק מריח הקרקע וכאילו העשבים שלו מחוברין לקרקע, אבל ממי שאינו נקוב פטור.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק חפץ מרשות היחיד לרשו' הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, הרי הוא כמכניס [ומוציא] ברגליו וחייב.
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשו' היחיד חייב, לפי שמוציא מרשות לרשות, והרי הזורק כמעביר ברגליו. זרק מרשות היחיד לרשות (הרבים) [היחיד] ורשו' הרבים באמצע, אע"פ שהיה החפץ פחות משלשה סמוך לקרקע פטור, ואם נח ברשות הרבים על גבי משהו או שאחזתו הרוח משהו חייב. ואם העביר החפץ ברגליו למטה משלשה [אע"פ שלא נח ברשות הרבים כל עיקר חייב הואיל ומעביר ברגליו למטה מג'] הרי הוא כמונח בארץ, כמו שמבואר למעלה בפרק המוציא.
צותה תורה שלא לעשות מלאכה בשבת, שנא' וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו. וכל המלאכות ממלאכת המשכן למדו אותם חכמים, שכן כתוב במלאכת המשכן אך את שבתותיי תשמורו וגו' כי כל העושה בה מלאכה, רוצה לומר המלאכה שצויתי לך במשכן הזהר שלא לעשותה בשבת, ואין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הן זרעו הסמני' שהיו צריכין לצבוע בהם ואתם לא תזרעו, הן קצרו הסמנין ואתם לא תקצורו, הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד, הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, כמו שמבואר בפרק במה טומנין [מ"ט ע"ב], וכן כתוב בספר ירמיהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ועניין כל המלאכות יתבאר לפנינו.
<h2>דף צו:</h2>
הזורק אינו דומה למעביר ברגליו, ובין אם זרק מרשות לרשות ובין אם זרק ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיניח למטה מעשרה, כמו שמבואר בפרק הזורק. וכן הזורק לתוך ידו שלחבירו אינו חייב אלא אם כן היתה ידו למטה מעשרה, כמבואר בקונטרס הראייות.
המעביר ד' אמות ברשות הרבים, וכן הזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב, שהרי לא נענש המקושש אלא מפני שהיה מעביר ד' אמות ברשות הרבים. וכן לקיטת המן שאסרה תורה לא אסרה אלא מפני שמעבירין ד' אמות ברשות הרבים.
<h2>דף צז.</h2>
זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, אע"פ שהיה רשות [היחיד] מקורה פטור, ולא אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי וקלוטה לאו כמי שהונחה, הואיל ולא נח ברשות היחיד. ואם זרק ארבע אמות ברשות הרבים, אע"פ שהיו שתי אמות מצד זה ושתי אמות מצד זה [כגון שהיה רה"י מפסיק בין שני רשויות הרבים וזרק מרה"ר זה לרה"ר דרך רשות היחיד], הרי אילו מצטרפין וחייב, כמבואר בקונט' הראייו'.
<h2>דף צח.</h2>
המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
<h2>דף צט.</h2>
ואי זו היא רשות הרבי', איסטרטא שמהלכין בה מעיר לעיר והיא רחבה י"ו אמה, ופלטיא גדולה שהוא רחוב גדול שאין לה מחיצות, ומבואות המפולשין משני ראשיהן שהן רחבין י"ו אמה, זו היא רשות הרבים גמור', והמטלטל מרשות הרבים זו לרשות היחיד חייב.
רשות הרבים הוא רחב י"ו אמה, ואם היה פחות מכן הרי הוא ככרמלית ואין חייבין עליו, שכן היה דרך העגלות שהיו נושאות קרשי המשכן שש עשרה אמה. שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים ורוחב רשות הרבים מפסיק ביניהם, המושיט והזורק מזו לזו פטור בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה טפחים. היו שתיהן בדיטי אחת, כגון שהיתה עלייה ארוכה באורך רשות הרבים ויש בשני ראשי העלייה [שתי] גזוזטראות, ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהם, הזורק מזו לזו פטור והמושיט מזו לזו בין למטה מעשרה טפחים בין למעלה מעשרה חייב, שכך היתה עבודת הלוים בשעה שהיו מפרקין המשכן, שהיו נותנין הקרשים בעגלות והעגלות מושיטות מזו לזו כל עגלה לעגלה שלפניה, שעומדות שתיהן באורך רשו' הרבים.
בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ואין ממלאין הימנה מים בשבת, מפני שמטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, ואם עשו מחיצה סביב לבור גבוהה עשרה טפחים מותר למלאות הימנה. ובור וחולייתו מצטרפין לעשרה, שאם היה עומק הבור חמשה טפחים וחולייא שבשפתו גבוהה חמשה הרי זה רשות היחיד, ואם היה פחות מעשרה הרי זה כרמלית, והמטלטל מרשו' הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים הרי זה פטור. היה חוליית הבור גבוהה עשרה ואין בעובייה ד' טפחים, הרי זו מצטרף החלל שבתוכה להשלים רחבה לד' טפחים, כמו שמבואר בעירובין בפרק חלון, והוא שהיה העומד מרובה על החלל, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל ונעשית על גבה רשות היחיד. וכן סלע שהיה גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, והעומד ברשות הרבים ונוטל מעל גביו או שנותן על גביו, בין שנותן בידו ממש בין שזורק עליו, אע"פ שזורק החפץ למעלה מי' טפחים ונופל ונח על גביו חייב, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן כל מקום שהוא מוקף מחיצה גבוהה עשרה ויש בתוכו רוחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הרי זה רשות היחיד, בין בתוך המחיצות בין על גבי המחיצות, ואע"פ שהיה רוחב המחיצה פחות מארבעה, הואיל ותוך מחיצה רשות היחיד גם על המחיצה רשות היחיד, והזורק מרשות הרבים ונח על גביו חייב, בין שהקיף מחיצה זו במקום שהיה רשות הרבים, בין שהקיף מחיצה זו במקום שהיה כרמלית.
<h2>דף צט:</h2>
בור שהיה עמוק תשע' טפחים ועקר הימנו חולייא והשלימו לעשרה, והניח החולייא ברשות הרבים פטור, הואיל ולא היה בו שיעור רשות היחיד קודם עקירת החולייא. וכן אם היה בור עשרה שהוא רשות היחיד ונתן לתוכו חולייא ומיעטו מעשרה, והרי [ב]הנחתו מבטלו מתורת רשות היחיד, הרי זה פטור.
יתידות שהיו תקועין בכותל בגובה י' טפחים וזרק דף שהיא רחב ארבעה ונח על גבי היתידות נעשה רשות היחיד, שהרי הוא כגזוזטרא היוצאת מן הכותל, כמבואר בקונטרס הראייות, ואעפ"כ הואיל ולא היה שם רשות היחיד מתחלה לא נתחייב בזריקה זו. היה חפץ מונח על גבי הדף, הרי זה ספק אם הוא מתחייב בשביל זריקת החפץ עם הדף, שהרי אי אפשר שלא יתנדנד החפץ מעל הדף, ודומה כאלו נעשה הדף רשות היחיד ואחר כך נח החפץ עליו. מים על גבי מים זו היא הנחתן. ואם הניח מים על גבי מים, או שעקר מים מעל גבי מים [מתחייב על עקירה זו או על הנחה זו כשהוא מטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. הניח אגוז או שמן על גבי מים או שעקר אגוז או שמן מעל גבי מים] אין זו עקירה והנחה ואין מתחייב עליה.
<h2>דף ק.</h2>
היה כלי צף על גבי מים והניח אגוז על גבי הכלי או שעקר האגוז מעל גבי הכלי, הרי זה ספק אם ראוי להתחייב על עקירה זו [או על הנחה זו] ואם לאו. הזורק ארבע אמות ברשות הרבים (וזרק) ונח על גבי הכותל, כגון שהיתה דבלה שמינה שנדבקת בכותל, אם היה למעלה מעשרה טפחים [פטור שאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים] הרי הוא כזורק באויר ובמקום פטור. ואם נח למטה מעשרה הרי הוא כאילו נח ברשות הרבים וחייב, והוא שהיה כל עובי הדבילה חוץ לארבע אמות, אבל אם היה מקצתה בתוך ארבע אמות הרי היא ממעטת שיעור ארבע אמות ופטור, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם היה הכותל בכרמלית, או שנעץ קנה בכרמלית וזרק ונח בפני הכותל או על גבי הקנה, למטה מעשרה הרי הוא ככרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור, שכשם שאין אויר רשו' הרבי' למעלה מעשרה כך אין [אויר] כרמלית למעלה מעשרה, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון. תל גבוה שהיה משפע והולך [אם היה מתלקט והולך] עשרה טפחים גובה מתוך ארבע אמות שלשיפוע הרי זה מחיצה גמורה והזורק מרשות הרבים עליו חייב, שהרי גבוה עשרה ורחב ארבעה.
וכן בור שהיא עמוקה עשרה ורחבה שמונה, וחילקה במחצלת עד שלא [נשאר] ארבעה מצד זה וארבעה מצד זה פטור, אע"פ שנתן שם המחצלת מרשות הרבים, לפי שבנתינתו ביטלה מרשו' היחיד, ואם לא ביטלה מתורת רשות היחיד בנתינתו חייב. בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מליאה פירות, וזרק לתוכה פטור, לפי שהפירות מבטלות מחיצות הבור, ואע"פ שאינו מבטלו שם. היתה מליאה מים וזרק לתוכה חייב, לפי שהמים אינן מבטלין מחיצות הבור. וכן אם זרק מרשות הרבים לים והיה במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ארבעה חייב. ומז"ה מפרש, כשזרק שם דבר השוקע שנח בעומקו שלבור, אבל אם זרק דבר הצף על פני המים, הרי הוא כזורק על בור מליאה פירות ופטור. ונראה לי שאפילו אם זרק שם דבר הצף על פני המים הרי הוא כזורק בתוך עומקו של בור וחייב, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת המורה.
הזורק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. [ואם זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות פטור], שהרי לא נח חוץ לארבע אמות. ואם נח חוץ לארבע אמות על גבי מקום משהוא, או שאחזתו הרוח משהו והיה סמוך לקרקע בפחות משלשה טפחים הרי זה כמונח על גבי קרקע, ואע"פ שנתגלגל אחר כך לתוך ד' אמות חייב. בד"א בזורק, אבל במעביר ברגליו והיה תופש החפץ למטה משלשה הרי הוא כמונח בארץ, ואע"פ שלא נח [כלל] חייב בהעברתו, שהרי הוא כמעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע, כמו שמבואר למעלה בפרק המוציא [פ' ע"א].
<h2>דף ק:</h2>
הזורק בים ארבע אמות פטור, לפי שהים היא כרמלית. אם היה רקק מים ברשות הרבים ורשות הרבים מהלכת בו ואין המים עמוקים עשרה טפחים, בין בימות החמה בין בימות הגשמ', בין שהיה ארוך בין שהיה קצר, ואפי' היה ארוך יותר מד' אמות, ואפילו אינו רחב ארבעה טפחים, הרי זה כרשו' הרבים והזורק לתוכו ארבע אמות חייב. וכן הדף שלגשר שמונח ארכו ברוחב הגשר שלנהר, אע"פ שהוא מופרד מחבירו דרך הרבים לעבור בו והרי הוא כרשות הרבים, והזורק ונח על גביו חייב.
הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים, מן הים לספינה ומן הספינה לים, פטור. ואסור לטלטל לכתחלה מן הספינה לים, לפי שהספינה הוא רשות היחיד והים הוא כרמלית. הוצרך לשפוך מים מן הספינה לים שופכן על דופנה שלספינה והן מתגלגלין ויורדין לים, לפי שטלטול הכרמלית אינו אלא מדברי סופרים, וזה הואיל ואינו מטלטל כדרכו אע"פ שמכחו יורדין לכרמלית לא גזרו כחו בכרמלית. הוצרך למלאות מים מן הים לספינה עושה [חוץ לספינה] על חודה מחיצות שיש בתוכן ארבעה על ארבעה וגבוהות עשרה טפחים, שהרי הן כיורדות על הים, והרי הוא [כ]ממלא מתוך רשות היחיד. ובלא מחיצות אסור, לפי שמי הים הם כ[ר]מלית, ואע"פ שגבוהין מקרקעית הים [יותר מ]עשרה טפחי'.
<h2>דף קא.</h2>
ספינה (שהיא) [שאינה] עמ[ו]קה עשרה טפחים הרי היא כרמלי', שהיא רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה ואין מטלטלין בה מתחלת ארבע לסוף ארבע. ואם היתה גבוהה עשר' ורחבה ארבעה, אע"פ שהולכת ומתקצרת בשוליה עד ששוליה גבוהין יותר מג' טפחים ואין רחבין ארבעה ואין בה רוחב ארבע אלא כלפי למעלה הרי זו רשות היחיד, לפי שרואין המחיצות הרחבות כאילו יורדין עד למטה והרי היא כאילו כולה רחבה ארבעה בגובה עשרה. וכן עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב מלמעלה ארבעה, ועקרו, היה מתקצר והולך ואין בו רוחב ארבעה אע"פ שהיה [הקצר] גבוה יותר מג' הרי זה כאלו הרוחב יורד עד למטה, והרי הוא רשות היחיד, והזורק מרשות הרבים ונח על גביו חייב. נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל שהוא רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וזרק מרשות הרבים ונח על גביו פטור, ואין אומרין רואין כאילו מחיצות הטרסקל יורדות למטה, לפי שהגדיים ראויין להיות בוקעין והולכין תחת מחיצות הטרסקל, וכל מחיצה שהגדיי' בוקעין בה אינה מחיצה. אבל מחיצות העמוד אין הגדיים ראויין להיות בוקעין תחת רחבן, לפי שאין הרחב בולט על הקצר כדרך שבולט רוחב הטרסקל. וכן מחיצות הספינה שהן רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה אין הגדיים ראויין להיות בוקעין מלמטה, שאין רואין המחיצות העליונות הרחבות יורדות למטה, כדרך שביארנו בספינה ובעמוד.
<h2>דף קא:</h2>
ספינות שלשני בני אדם, אם היו קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, ואפילו אם היו קשורות בחוט הסרבל, והוא שהיו יכולות לעמוד באותה קשירה. נפסקו בשבת בטל עירובו ואסור לטלטל מזו לזו, ואע"פ שסמוכות זו לזו, והרי הן כשני בתים שלשני בני אדם שאין עירוב ביניהן. חזרו ונקשרו [בין שוגגין] בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון. וכן מחצלאות הפרוסות לרשות הרבים ויש להם חילוק דייורין מערבין ומטלטלין מזו לזו, נגללו נאסרו, חזרו ונפרסו בין שוגגין בין אנוסין על ידי גוים בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה שנעשית בשבת בשוגג מותר לטלטל בה, ואם נעשית במזיד אסור לטלטל בה, אבל הזורק מרשות הרבים לתוכה חייב.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק בשוגג ד' אמות ברשות הרבים או מרשות היחיד לרשות הרבים ולאחר שיצא החפץ מידו נזכר הרי זה פטור מקרבן חטאת, וכן בשאר כל המלאכות אם היה תחלתו שוגג וסופו מזיד פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה. היה תחלתן שגגה וסופן זדון, תחלתן זדון וסופן שגגה, פטורין. זרק שש אמו' ברשות הרבים, שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג, שחזר עוד ושכח לבסוף, הרי זה חייב שהרי היה תחלתו שגגה וסופו שגגה. ואם העביר ברגליו בעניין זה פטור, שהרי בשעה שנזכר בשתי אמות האמצעייות וגמר ארבע אמות במזיד הרי היה יכול לנוח שם, והרי הוא כאלו גמר המלאכה במזיד ופטור. הזורק חפץ והיה קשור החפץ בחבל וראש החבל בידו, אע"פ שזרקו כמה אמות פטור הואיל ואיגודו בידו. הזורק וקלטה אחר פטור, שהרי לא נחה מכחו שלזורק אלא בא חבירו וקלטה במקום שאינה ראויה לנוח שם, והרי נעשית המלאכה בין שניהן ושניהם פטורין. וכן אם קלטה כלב או שנשרפה פטור. הזורק ונתכון לזורקה בפי הכלב, שהיה צריך להאכילה לכלבו, או שנתכון לזורקה בפי הכבשן, שהיה צריך להבעיר כבשנו, הרי זה חייב הואיל והיה צריך לכך ומקיים מחשבתו, הרי מחשבתו עושה אותו מקום החייוב, וכאילו אינו מקום איבוד, וכאילו הוא מקום ארבעה, וכן אם הוציא אוכלין בפיו, אע"פ שאין דרך הוצאה בכך, הואיל והוא צריך לו לאוכלו ומקיים מחשבתו הצריכה לו, הרי הוא כאילו הוציא כדרכו וחייב.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה שיעורו בכל שהוא, שאם היה לו נקב בבירתו והיה צריך לסותמו וסתמו חייב. וכן העושה פטפוטין בכירה קטנה לשפות עליהן קדירה קטנה חייב. דרך הבונים כך הוא, כשהן בונים ביסוד שתחת הקרקע אין בונין בטיט אלא מיישבין האבנים ונותנין תחתיהן וביניהן עפר להעמידן על מכונן, וכשהן בונין בשורה העליונה מניחין שם האבנים בהנחה בלבד, והעושה כן בשבת חייב בבניין היסוד אפילו בלא טיט, ולמעלה מן היסוד אינו חייב אלא על ידי טיט. ואם אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט, הנותן את הטיט חייב, ובשורה העליונה חייב אפי' בהנחה בלבד. המסתת את האבן, שהוא מחליק פני האבן אחר שהוא חוצבה ומרבעה, וזו היא גמר מלאכתה, חייב משום מכה בפטיש, שכל גמר מלאכה הוא דומה למכה בפטיש, שכן דרך הנפחין שמכין על העשת שלמתכת בקורנס הגדול ומפשטין אותו לכאן ולכאן עד שעושין ממנו כלים לפי צרכו, ואחר שעושין הכלי מכין עליו בפטיש גדול להשוות סדקין ולהחליקו, וזה הוא גמר מלאכתו, והוא אחת מאבות מלאכות. העושה נקב בלול שלתרנגולין, שהוא מחובר לקרקע, ועושין בו נקב ליכנס האויר בו ולצאת ממנו הבל הסרחון, כמו שמבוא' לפנים בפרק חבית [קמ"ו ע"א], והרי זה חייב משום מכה בפטיש, שאותו הנקב הוא גמר מלאכות, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן יד שלקורדום הנתון בנקב הקורדום ותקע בו יתד כדי להדקו הרי זה חייב משום מכה בפטיש. הנגר העושה כלים במעצד, וכן הנפח העושה כלים בקורנס ולא גמר מלאכתו הרי זה חייב משום בונה, שלא אמרו אין בניין וסתירה בכלים אלא בדבר שאינו צריך מעשה אומן, כמו שביאר מז"ה וכמבואר בקונטרס הראייות. הקודח בכל שהוא חייב, והוא שקודח במסמר ומניחו שם [שזהו גמר מלאכתן והרי הוא חייב משום מכה בפטיש], אבל אם הוא קודח במקדח ועתיד לתת בו מסמר הרי זה פטור, שאין זה גמר מלאכה, ומשום בונה אין לחייבו שאין הנקב דומה לבניין בין שהוא נוקב בכלים בין שהוא נוקב בנסרים כדי לקובען במסמרים, כמבואר בקונטרס הראייות. כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת, שאינו צריך לסתור מה שעשה, הרי זה חייב. ואפי' אם היה עץ גדול, שצריך לחקוק בו שיעור קב וחקק בו חקיקה מועטת חייב, הואיל ואינו צריך לסתור חקיקתו, ואע"פ שאין זה גמר מלאכתו חייב עליו משום בונה.
<h2>דף קג.</h2>
החורש כל שהוא חייב, לפי שראוי לזרוע בו זרע אחד. המנכש, שהוא מלקט העשבים מבין התבואה, וכן המקרסם שקוצץ הענפים היבשים, וכן המזרד שהוא מיקל הענפים המרובים, הרי זה חייב בכל שהוא. [המלקט עצים אם לתקן הקרקע שיהיה נוח לחרישה ולזריעה שיעורו בכל שהוא לפי שהוא דומה לחורש, ששיעורו בכל שהוא], ואם הוא מלקטן להסקה שיעורן כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולת. וכן המלקט עשבים, אם לתקן הקרקע חייב עליהן בכל שהן שהוא דומה לחורש, ואם לאכילה כמלוא פי גדי והוא חייב משום קוצר. התולש עולשין והמזרד זרדין, שהם מיני עשבים לחים, ופעמים שאוכלין אותן בני אדם, [אם הם עומדין לאכילת אדם], שיעורן כגרוגרת ואם עומדין למאכל בהמה שיעורן כמלוא פי גדי. ואם הן יבשין, שעומדין להסקה, שיעורן כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולת. והוא שהיה תולש באגם או בשדה חבירו, שאינו צריך לתיקון [הקרקע], אבל אם היה תולש בשדה שלו, שהוא צריך לתיקון קרקע, הרי זה חייב עליהן בכל שהן.
הכותב שתי אותייות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד שכתב שני אלפין, בין משני שמות שכתב א"ב, בין משני סימנייות שכתב אות אחת בדיו ואות אחת בסיקרא חייב. ואפי' אם רשם שתי רשימות, או שסרט סירטא אחת על שני נסרים, או שתי סירטות על נסר אחד חייב, שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה הוא בן זוגו. לפיכך הכותב בשמאלו חייב (שכן היו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה הוא בן זוגו. לפיכך הכותב בשמאלו חייב), שהרי הוא ראוי לרשום בשמאלו.
<h2>דף קד:</h2>
כתב לאחר ידו או ברגלו או בפיו או במרפקו פטור. כתב בדיו או בסקרא או בקומוס או בקלקנתום או כל דבר שהוא רושם חייב. וכן אם כתב באבר, ששיפשף העופרת על הנייר וכתב, חייב. כתב במשקין או במי פירות או באבק דרכים או באבק סופרים, שהוא העפרורית שמשליכין מן הקסת שלהן וגיבלו במים וכתב בו פטור, שכל אלה אינן דבר המתקיים. הכותב שתי אותייות בהעלם אחד חייב, בשתי העלמות שהיתה לו ידיעה בין אות לאות פטור. כתב שתי אותייות על שני זוייות שלשני כתלים שהן סמוכין זה לזה והן נקראין זה עם זה, וכן על שני לוחי פינקס שהן ראויין להיות נקראין זה עם זה הרי זה חייב. כתב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה, או שכתב שתי אותייות על שני כתלי בית, או על שני לוחי פינקס שהן רחוקין זה מזה ואין נהגין זה עם זה, פטור. כתב אות אחת בטיבריא ואות אחת בציפרי חייב, שהרי אם מקרבן הן נקראין זה עם זה, ואינן דומין לשני כתלי בית ולשני לוחי פינקס שאינן נקראין זה עם זה, לפי שאותן מחוסרין מעשה, שצריך לקצצן ממקום חיבורן ומקרבן, אבל אילו אינן מחוסרי' אלא קריבה בלבד, שכיון שהוא מקרבן הן ראויין להיות נקראין זה עם זה בלי שום קציצה. כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, שהרי אינו חייב על המוחק אלא מפני שהוא מוחק על מנת לכתוב, והרי יש בו לכתוב שתי אותייות, וזה מבואר בפרק כלל גדול. וכן אם נפל דיו על גבי הספר ומחקו, שעוה על גבי פינקס ומחקה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות חייב, כמו שמבואר בתוספתא. יש שהוא כותב נקודה אחת מלמעלה וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, [ויש שהוא מוחק נקודה אחת מלמעלה וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק], כגון שהיה דלת ועשאו ריש, או ריש ועשאו דלת, וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק כלל גדול. הכותב על בשרו חייב. המשרט על בשרו כצורת אותייות פטור, שאין דרך כתיבה בכך. היה אות אחת כתובה וכתב אות אחרת סמוך לו פטור. נטלו לגג שלחית ועשאו שני זיינין חייב. וכן אם כתב אות אחת והשלימה לספר, [ואפילו נטלו לגגו של דלת ועשאו ריש והשלימה לספר], בין בסוף הספר בין באמצעו הרי זה חייב, שהרי אם היה הספר מוטע' ומגיה בו אות אחת הרי הוא מתקן כל הספר וראוי להתחייב בו באות אחת.
<h2>דף קה.</h2>
היה צריך לכתוב שני זיינין וכסבור שהוא צריך לאותייות אחר[ו]ת והתחיל לכתוב חית ועלו בידו שני זיינין, שהיה צריך להם, אם עלו בידו הזיינין [מזויינין] בזוייות שלהן כהלכתן הרי זה חייב שהרי כתב שתי האותייות הצריכות לו, כמבואר בקונטרס הראייות. ואם לא היו הזיינין מזוייני' בזוייות שלהן פטור, שהרי הוא היה צריך לזיינין, ואלה דומין לווין. ולא חייבו ברושם שתי רשימות אלא כשהיה צריך להן, כמבואר בקונטרס הראייות. כתב אות אחת נוטריקון, כגון שהיה צריך לכתוב רבי וכתב ר' פטור. הקורע על העור כתבנית כתב פטור. הרושם על העור כתבנית כתב חייב, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פי"ב ה"ד] ובתוספתא [פי"ב ה"ו]. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכתב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכתב פטור, שהאוחז בידו הוא הכותב, כמו שמבואר בתוספתא [פי"ב ה"י]. כתב בדיו על גבי אותייות שלסיקרא חייב שתיים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק. דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור, כמו שמבואר במסכת גטין בפרק שיני [י"ט ע"א].
האורג בין בתחלת הבגד בין בסוף הבגד שיעורו שני חוטין, ואם ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, כמו שמבואר בפרק שלמעלה. ושיעור אורך החוט כמלוא רוחב הסיט, שהוא מלוא הרחקת אצבע מאמה. האורג בשפת אורך הבגד, שדרך האורגין להדק השפה, שיעורו בשני חוטין, וברוחב שלשה בתי נירין. למה זה דומה לאורג צלצול קטן ששיעורו שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין. העושה שני בתי נירין, שמכניסין בו חוטי השתי, בין שעושה בניריים ובקירוס שהן מיני אריג[ו]ת, בין שעושה בנפה ובכברה שעושין משיער זנב הסוס ומקלפי אילנות, וכן בסל שעושין מקלחים, הרי זה חייב. התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשרן שלא תיעקר התפירה. וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב, שכל המקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. קרע על מנת שלא לתפור, אם יש לו צורך באותה קריעה, כגון שהוא קורע על מת שהוא חייב לקרוע עליו וצריך לתקן לעצמו בגד קרוע, כגון שצריך כל אדם לתקן לעצמו בגד הראוי לו, הרי זה חייב על קריעתו, כמבואר בקונטרס הראייות. אם אין לו צורך לאותה קריעה, כגון שקרע על מת שאינו חייב לקרוע עליו, או שקרע בחמתו, או שקרע להטיל אימה על בני ביתו, הרי זה פטור.
<h2>דף קה:</h2>
המלבן את הצמר והמנפצו והצובעו והטווהו שיעורו כדי לעשות ממנו חוט שהוא כמלא רוחב שני סיטין.
הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכן אומנותו שליצר הרע היום אומר לו עשה כן ולמחר אומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד. ואם עשה להטיל אימה על בני ביתו, שקורע לפניהם בגדים ומשבר כלים שאין בהם הפסד כל כך, וכיוצא באלה הדברים שמראה עצמו כעוס כדי שייראו מפניו ויקבלו דבריו, הרי זה מותר.
<h2>דף קו.</h2>
כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל וצריך לכלבו, וכן המבעיר וצריך לאפרו, שאע"פ שעשה קילקול גדול, כגון ששרף גדיש אחד לצורך אפרו או שחבל חבלות גדולות בין באדם בין בבהמה להאכיל הדם לכלבו הרי זה חייב, שכל מלאכה הצריכה לגופה חייב עליה, וזו מלאכה הצריכה לגופה היא, הואיל ויש לו צורך באותו הקלקול. ונראה בעיניי שאף בשאר המלאכות אם קילקל ויש לו צורך באותו הקלקול, כגון שקטם נטיעה גדולה להסיקה תחת תבשילו הרי זה חייב, כמבואר בקונטרס הראייות.
הצד צפור, שהכניסו למגדל שלעץ ונעל בפניו הרי זה חייב, אע"פ שלא תפשו בידיו. הכניסו לבית, אע"פ שסתם חלונותיו, או שהכניסו לביבר מקורה, פטור. בד"א בצפור דרור, שדרה בבית כבשדה, שהוא נשמט בזוייות הבית ואין בני אדם יכולין לתופשו, אבל בשאר עופות אם הכניסו לבית וסתם חלונותיו, או שהכניסו לביבר מקורה, הרי זה כניצוד ועומד וחייב על צידתו. הצד צבי או שאר חייה עד שהכניסו לגנה ולחצר או לביבר שהוא מקום שמגדלין בו חייות, אם היה ביבר קטון הרי זה חייב, שכבר הוא ניצוד ועומד מעת שהכניסו לשם, אבל אם היה ביבר גדול פטור, לפי שעדיין הוא מחוסר צידה שצריך לצודו שם. אי זה הוא ביבר קטן, כל שרץ אחריו ומגיעו במרוצה אחת ואין לו זוייות ועוקצין שיוכל להשמט בהן, וכן אם היה קצר עד שהיו צללי הכתלים מגיעין זה בזה הרי זה ביבר קטן, אע"פ שהוא ארוך הרבה ואינו מגיע במרוצה אחת, כמבואר בקונטרס הראייות. וכבר ידוע מדת גובהן שלאילו הכתלים, וכל שהיה יתר מכן הרי הוא ביבר גדול. וכן הצד דגים מן הביברין חייב.
<h2>דף קו:</h2>
הצד צבי סומא וישן חייב, לפי שדרכו להשמט ולברוח כשמרגיש אדם הבא עליו, והרי הוא צריך צידה. וכן אם היה חולה מחמת קדחת חייבין על צידתו, שדרכו לברוח מפני בני אדם. היה חולה מחמת עייפות, שהוא עייף מאד מרוב צידה שצדו אותו אין חייבין על צידתו, שהרי הוא כנצוד ועומ' ואינו יכול לזוז. וכן אם היה חיגר או זקן שאינו יכול לרוץ אין חייבי' על צידתו. הצד חגבים וחגזין, שהן מין חגב טמא, חייב לפי שבמינן ניצוד. הצד צרעין ויתושין פטור, לפי שאין ממינן ניצוד. הצד חגבים בשעת הטל פטור, בשעת השרב חייב. צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין. לא היה יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו ובא השיני וישב בצדו [ומילאהו השני חייב, שהרי על ידי השני הוא ניצוד. ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו], אע"פ שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב חטאת והשיני פטור, ומותר לעשות כן לכתחלה, שהרי על ידי הראשון ניצוד והשיני אינו אלא כשומר דבר שהוא ניצוד ועומד כבר, למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שהיה ניצוד מקודם לכן שמור בתוכו. וכן אם היה יושב ונכנסה לו צפור תחת כנפיו הרי הוא ניצוד מאליו, שאינו יכול לברוח, הרי זה יושב ומשמרה עד שתחשך. הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורדקי שלו, שהוא מקום שמשתמר בו, אבל אם תפשו בידו אין זו צידה שהרי אינו יכול לכובשו.
<h2>דף קז.</h2>
שמונה שרצי' האמורי' בתורה הם, החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. החובל בהן חייב, לפי שיש להן עור, וחבלתן אינה חוזרת לעולם להיות כמו שהיה, והרי הן תולדת השוחט, שהשוחט הורג את כולה והחובל הורג מקצתה. וכן אם נצרר הדם, אע"פ שלא יצא חייב. שאר שקצים ורמשי' החובל בהם פטור, לפי שאין להם עור, והרי חבלתן חוזרת, ואינו חייב עליהן אלא אם כן הרגן, ואפי' ההורג פרעוש חייב עליו כאילו הרג גמל. אבל הכנה מותר [להורגה] לפי שאינה פרה ורבה ואינה גדילה אלא מן הזיעה, ואין חייותה חייות. הצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומז"ה אומר שלא נאמר כן אלא בשאר שקצים ורמשים, אבל בשמונה שרצים [אפי' שלא לצורך חייב. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שאף בשמונ' שרצים] אינו חייב עליהן אלא אם צריך לצודן, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וכך היא שטת רבנו האיי גאון זצוק"ל. והצד פרעוש ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל קרקע או מבגדיו מבחוץ פטור, אבל מעל בשרו מותר לכתחלה, כמו שביאר מז"ה.
חייה ועוף שברשותו, הצדן פטור והחובל בהן חייב, לפי שיש להן עור. הצד שור שמרד בשבת חייב, וכן הצד יוני עלייה חייב, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קז:</h2>
הצד נחש [בשבת], אם כמתעסק שלא ישכנו פטור ומותר, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ומפני שהוא דבר המזיק התירו לו לכתחלה. ואם צריך לעשות בו רפואה חייב על צידתו מן התורה. וכן המפיס מורסא בשבת, שהוא מבקע השחין, אם מתכוין לעשות לה פה כדי לרפאותה חייב, שהרי הוא מתקן פתח, ואם מתכוין להוציא ממנה ליחה פטור, לפי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומפני שהוא מצטער התירו לו לכתחלה. השולה דג מן הים, כיון שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו הרי סופו למות וחייב עליה משום נטילת נשמ'. ואע"פ שלא יבש ממש אלא התחיל לזוב הריר שלו, כדרך שעושין הדגים העולים מן הים, הרי זה כיבש. הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום נטילת נשמה, ואע"פ שלא כלו לו חדשיו ואין חיותו חייות כל כך, שהרי עוקר דבר מגידולו ופוסק חייותו. וכן התולש כשות מבין הקוצים, אע"פ שאינו יונק אלא מן האויר ואינו כמחוב' לקרקע חייב עליו משום קוצר, שהרי עוקר דבר מגידולו. וכן התולש כמהין מאזני הכד שגדלים שם מלחלוחית המים חייב, מפני שעוקר דבר מגידולו, ואינו דומה לתולש מעציץ שאינו נקוב שהוא פטור, שאותו אין דרך גידולו בכך.
<h2>דף קח:</h2>
אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשים, אבל עושה הוא מי מלח מועטין לאכל בהן פתו ולתת לתוך התבשיל. ומי מלח שעושין לתת לתוך המורייס, שהן שני שלישי מלח ושליש מים, אסור לעשותן בשבת. מותר למלוח ביצה בשבת, אבל הצנון אסור למולחו לפי שנראה כעושה כבשין, אבל אם היה מטבלו ואוכלו מותר. כל דבר שאדם עושה לרפואה, בשבת אסור, שמא יבא לשחוק סממנין. לפיכך אסור לתת יין לתוך העין, לפי שנראה כדרך רפואה, אבל על גב העין מותר, [שנראה כדרך רחיצה. וכן שורה אדם פיתו ביין ונותנה על גב העין בשבת, שרוחץ עינו בעניין זה. לפי שמישמוש היד קשה לו. וכן מי ימה של סדום, שהן מלוחין ביותר אסור לתת אותם לתוך העין, אבל על גב העין מותר]. ואם עוצם ופותח עינו, הרי זה נותן בתוך העין. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, שאין דרך לרחוץ בו כל עיקר, ונראה שאינו עושה אלא לרפואה. קילורין שעושין אותן לרפואת עיניים, שורין אותן מערב שבת במים ונותן אותן המים על גב העין בשבת, ואם עוצם ופותח עינו אסור. לא יגע אדם בעיניו עד שלא ירחוץ ידיו שחרית. לפי שרוח רעה שורה עליהן ומסמא את העיניים. וכן לא יגע בחוטמו [ו]לא בפיו ולא באזניו בלא רחיצת ידים, וצריך לרוחצן שלש פעמים.
<h2>דף קט.</h2>
הצלי שנצלה מבעוד יום מותר למשוח אותו בשמן או בבצים לאחר חשיכה כדי להטעימו, והוא שלא יהא רותח הרבה כדי לבשל. ואסור לטרוף בצים מגולגלין בקערה, שנראה כאילו רוצה ליתן אותם בקדירה כדי לבשלה. ונותן אדם יין צלול ומים צלולין בתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, שהרי ראוי לשתותן בלא סינון. מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש, שאין משום רפואה אלא דרך רחיצה הוא, ובחומץ אסור. ובני אדם המעונגין, שקשה להם לקבל אפי' חוזק היין, הרי היין אצלם כחומץ ואסור. ניגפה לו גב היד וגב הרגל מותר לצומתן אפי' בחומץ, לפי שגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה שלחלל שיש בה סכנה ומחללין עליה את השבת. איזו היא מכה שלחלל, כל שהיא בחלל הגוף מן השפה ולפנים. וכן מכת השיניים הרי היא כמכה שלחלל ומחללין עלייה את השבת, לפי שמתחלת בפה וגומרת בבני מעיים, כמו שמבואר בפרק שיני שלע"ז. ומכה שלחלל אינה צריכה אומד, שאין צריכין לאמוד אם יש בה סכנה אם לאו, שבידוע שיש בה סכנה, והקדחת הרי היא כמכה שלחלל. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואפי' לשחוק סממנין ולהביאם דרך רשות הרבים, והוא שיהיה בתחלת חולייה שהיא דומעת ויש בה דם, והרי יש בה סכנה. אבל בסוף החולי, שהוא כוחל [כדי] להאיר העין, אסור לכוחלה בשבת, וכל זה מבואר בפרק שיני שלע"ז. מעלין אזנים בשבת, שפעמים שיורדין גידי האוזן למטה ומתפרקי' הלחיים וצריך להעלותן, ויש סכנה בדבר. ולא התירו אלא בסם, אבל לא ביד, שהוא עושה חבורה ובא לידי חילול תורה, כמו שמבואר בפרק שיני שלע"ז.
<h2>דף קט:</h2>
רוחצין במי משרה ובימה שלסדום, אע"פ שיש לו חטטין בראשו, בד"א שלא נשתהה, אבל אם נשתהה הרי זה אסור, שהרי נראה הדבר שלרפואה הוא מתכוין. ורוחצין בים הגדול במים היפין שבו, אע"פ שהוא משתהא שם, אבל במים רעים שבו אם נשתהא שם אסור, שהרי הן כמי משרה.
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכן כל המשקין שותה אדם [לרפואה] אע"פ שהוא מתכוין לרפואה, הואיל ודרך הבריאים לאוכלן אין הדבר ידוע שהוא מתכוין לרפואה, והרי זה מותר. וכן מותר לאכל מי צלפין בחומץ, ואע"פ שהוא מתכוין לרפואה. מי דקלים, שהן ממקום ידוע והן משלשלין ושותין אותן לרפואת המרה, הרי אילו אין שותין אותן בשבת, שהדבר ידוע שלרפואה שותין אותן. ואם שותה אותן לצמאו מותר, שלא אסרו חכמים אלא עד שתהא כונתו לרפואה וגם כוונתו ניכרת. וכן אין שותין כוס שלעיקרין, אבל סך שמן שלעיקרין שלא לרפואה. אין אוכלין איזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאין, אבל אוכל הוא את יעזר ושותה אבוברואה, שדרך הבריאים בכך ועשבים ידועין הם שאוכלין אותם לרפואה. ושותין זיתום המצרי, שהוא שליש שעורים ושליש כרכום ושליש מלח והוא מאכל בריאים ומותר, כמו שמבואר לפנים בפרק אחרון [קנ"ו ע"א].
<h2>דף קי:</h2>
המסרס חייה ועוף עובר בלאו, שנ' ובארצכם לא תעשו. ואפי' מסרס אחר מסרס חייב, שנ' ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות שהוא כורת הבצים ומניחן במקומן חייב, על נתוק שהוא מנתקן לגמרי לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. וכן המסרס את האדם (עצמו) [חייב], ואפי' אם שותה כוס שלעקרין לעקור עצמו חייב, ואפילו אם הוא מתכוין לרפואה, ואפילו אם הוא זקן שפסק מלהוליד חייב, שאיפשר שיוליד על ידי רפואות, וכן העוקר את הסריס חייב, שהרי הוא מסרס אחר מסרס. והעוקר את האשה פטור, לפי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה. הרוצה שיסרס תרנוגלו יטול כרבלתו ויסתרס, שאין זה סירוס אלא (כמי) [מפני] שמתאבל על כרבלתו והוא פוסק מלשמש.
<h2>דף קיא.</h2>
החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ ויפלוט, אבל מגמע הוא ובולע, שאינו [נראה ש]מתכוין לרפואה, וכן מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא. ואם היו שיניו כואבין לו ביותר, הרי זה ספק אם מותר לגמע ולפלוט ואם לאו, שיש לספק שמא היא כמכה שלחלל, כמו שמבואר בפרק שיני שלע"ז. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, לפי שאין סכין אותן אלא לרפואה, אבל סך הוא את השמן, שהרי סכין אותו אפי' בלא רפואה. בני מלכים סכין על מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול, ושאר בני [אדם] אסורין. ובמקום שמצוי שמן ורד ו[דרך] שאר בני אדם לסוך בו הרי אילו מותרין לסוך אותו על מכותיהן.
<h2>דף קיא:</h2>
יש קשרים שחייבין עליהן מן התורה [ויש קשרים שאדם פטור עליהן, אבל אסור לעשותן מדברי סופרים]. ויש קשרים שמותרין לכתחלה. כיצד חבל או רצועה שמכניסין בחוטמו שלגמל וקושרין אותו [ומניחין אותו] שם כמין טבעת ואינו עשוי להתירו לעולם, וכן חבל שנותנין (בחבל) [בנקב] הספינה וקושרין אותו שם כמין טבעת, הרי זה קשר שלקיימא וחייב עליו. וכשם שחייב על קשרן כך חייב על היתרן. אבל החבל שקושרין בטבעת כדי למשוך הגמל או למשוך הספינה, ומניחין אותו החבל קשור שם שבת אחת או שתי שבתות, הרי זה פטור אבל אסור. ואם עשוי [להתירו] ליום או ליומיים, כגון אשה שקושרת מפתחי חלוקה מצד זה ומצד זה, הרי זה מותר לכתחלה. וכן חוטי סבכה שקושרת האשה על ראשה, וחוטי פסיקייא שהוא אזור רחב ויש כמין פתילין בשני ראשיו שקושרין אותו, הרי אילו מותרין לקושרן ולהתירן לכתחלה, ואע"פ שהסבכה עומדת בריוח בראש האשה. וכן הפסיקייא אינה מהודקת ויכולין לשולפן ולהחזירן בלא קשירה והתרה, אין חוששין שמא יניח אילו הקשרים הרבה ימים, אלא הואיל ודרכן לקושרן ולהתירן תדיר מותרין. ונראה בעיני שהאבנט שנותנין במכנסים ודרכן להתירו ולקושרו משבת לשבת או לשתי שבתות הרי זה אסור, אלא קושרו בעניבה שיכול להתירו בידו אחת, כמבואר בקונטר' הראייות. נודות שלשמן ושל יין, וקדירה שלבשר מותר לקושרן ולהתירן, ואע"פ שיש להם שני פיות אין חוששין שמא יניח האחד קשור לעולם, שהרי דרכן לקושרן ולהתירן תדיר. רצועות המנעלין, שקושרין אותן האומנין, חייבין עליהן מן התורה, לפי שאין דרך להתיר אותן הקשרים לעולם. ורצועות מנעלים שקושרין תלמידי חכמים סביב רגליהם, שאין דרכן להדקן על רגליהן, וחולצין אותן ונועלין אותן כשהם קשורים, ופעמים שנדבק בהם הטיט ומתירין אותן לאחר כמה ימים, הרי אילו איסורן מדברי סופרים. ואותן שקושרין בהידוק ואי אפשר לחולצן אלא אם כן מתירין אותן, הרי אילו מותר לקושרן ולהתירן לכתחלה. וכן רצועות הסנדלים הקשרים שקושרין בהן האומנין להולכי דרכים, חייבין עליהן מן התורה לפי שאינן עשויין להתירן לעולם. והקשרים שקושרין בהן שאר בני אדם, אין מקיימין אותן לעולם אלא [כמו] חודש או יותר, ואיסורן מדברי סופרים. ואין חילוק בקשרים אילו בין אם היו מעשה אומן בין אם היו מעשה הדיוט, בין אם עשויין להתירן בין אם אינן עשויין להתירן, כעניין שביארנו, וכמבואר בקונטרס הראייות.
קושרין חבל בפני הבהמה בשבת בשביל שלא תצא, ואע"פ שקושר שני ראשיו אין חוששין שמא יניח אחד מן הקשרים קיים.
<h2>דף קיב.</h2>
סנדל שנועלין אותו שנים מותר לקושרו ולהתירו [לכתחילה, שהרי צריך להתירו ולקושרו] תדיר כל אחד לפי מדת רגלו. כל קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת לפי שאינו מהודק אינו קשר ומותר לקושרו לכתחילה. וכן הקושר בעניבה אע"פ שהוא מהודק מותר, שהרי יכול להתירו בידו אחת. סנדל שנפסקו שתי אזניו או שתי תרסייותיו או שניטל הכף שלו, הרי זה אסור לטלטלו בשבת, שאינו ראוי לנעילה. נפסקה אחת מהן, אם היתה הפנימית הרי זה ראוי לנעילה ומותר לטלטלו, ואם נפסקה החיצונה אינו ראוי לנעילה ואסור לטלטלו, שבענין זה היה תקון סנדלים שלהם. ואם נפסקו בכרמלית, שהוא מקום שאינו משתמר בו הסנדל, כורך עליו גמי לח הראוי למאכל בהמה ונועלו עד שמוליכו לחצר ומניחו שם.
<h2>דף קיג.</h2>
קושרין דלי בפסיקייא, שהרי צריך לו להתירו [ואין קושרין אותו בחבל, ואע"פ שהיה חבל של גרדי שעתיד להתירו], שגזרו חבל שלגרדי משום חבל אחר שדרכן לקושרו בו קשר שלקיימא. חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ולא גזרו עניבה משום קשירה. חבל ש[ל]אבוס קושרין אותו בפרה, ושבפרה קושרין ראשו האחד באבוס, לפי שעתיד להתירו ולהניחו כמות שהיה, אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור ראשו אחד בפרה וראשו אחד באבוס, לפי שסופו לקיים אחד מן הקשרים. ואם היה חבל שלגרדי מותר לקשור ראשו אחד בפרה וראשו אחד באבוס, שהרי צריך לו למלאכתו ועתיד להתיר שני ראשיו.
מקפל אדם את בגדיו שהוא פושט בשבת אפי' ארבעה וחמשה פעמים, שהוא צריך ללובשן בשבת והרי מקפלן לצורך השבת. ואם יש לו בגדים [אחרים] להחליף אסור לקפלן, שהרי אינן צריכין לו בשבת ונמצא שהוא מקפלן ומתקנן לצורך החול. ואף כשאין לו להחליף לא התירו לקפלן אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם אסור, לפי שקיפולן תיקון גמור והרי הוא כמתקן כלים. ואף באדם אחד לא אמרו אלא בחדשים, אבל אם היו בגדים ישנים אסורין, לפי שצריכין תיקון גמור ליישב הקמטים שלהן. ואף בחדשים לא התירו אלא בלבנים, אבל בצבועין אסור. ומציעין את המטות בלילי שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, ואפי' אם היה יום טוב אחר השבת. חייב אדם להחליף בגדים בשבת, שנ' וכבדתו, שלא יהא מלבושך שלשבת כמלבושך שלחול, אלא יהא מכובד יותר. [ואם] (ו)אין לו להחליף ישלשל בגדיו שעושה חשיבותו לכבוד השבת.
אע"פ שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת, חפצי שמים מותרין, שנאמר ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, כגון לשדך על התינוקת ליארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, או לחשב חשבונות שלמצוה, כמו שביארנו בפרק ראשון. ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר, שמותר להרהר בלבו עסקין שהוא צריך לעשות מחר, אע"פ שאסור להוציא בשפתיו.
<h2>דף קיג:</h2>
אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנ' וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך שלשבת כהל[ו]כך שלחול. היה מהלך בשבת ופגע אמת המים מותר לו לפסוע ולעבור האמה, שלא יצטרך להקיף ממקום שכלה ראש האמה, וכן לא יצטרך לעבור בתוך האמה ולשרות בגדיו.
אסור לוכל אדמה [אפי' בחול] מפני שהיא מלקה. וכל האוכל מעפרה שלבבל כאלו אוכל מבשר אבותיו. למה נקרא שמה שנער, שכל מיתי מבול ננערו שם.
<h2>דף קיד.</h2>
כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, שנ' כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי, שהוא נמאס ונבזה בעיני הבריות ומבזה תורתו. בד"א בבגד העליון, אבל בבגד התחתון אינו עובר אלא אם כן נמצא עליו שכבת זרע. וגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא לשוק במנעלים המטולאים, והוא שיהיה טלאי על גבי טלאי. אי זה הוא תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות עין, זה המקפיד על חלוקו והופכו. ואי זה הוא תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה, שהיא ברייתא שאינה ידועה לכל. ואי זה הוא תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקוד', שהם תורה נביאים וכתובים, מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. ואם היו כתובים תרגום או בשאר לשונות אין מצילין אותן, אבל טעונין גניזה בחול שלא יתבזו, כדברי רבינו יצחק. ומז"ה אומר שאם היו כתובין בשאר לשונות מצילין אותן בשבת, וכדברי רבינו יצחק נראה לי, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קטו:</h2>
הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותייות שלשמות ומעניינות הרבה שלתורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת אלא למבוי שלא שיתפו בו נשרפין הן ואזכרותיהן. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מכל דבר המאבדן. ואע"פ שאין מצילין אותן בשבת, בחול מצילין אותן וטעונין גניזה, שאפילו היה כתוב השם על ידות הכלים יגרד מקום השם ויגנוז אותו, כמו שמבואר בפרק במה אשה יוצאה. הרי שהיה השם כתוב על בשרו לא יעמד במקום הטנופת, וכן לא ירחץ ולא יסוך שלא ימחוק את השם. נזדמנה לו טבילה שלמצוה יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף, ואע"פ שנמחק בטבילתו אינו אלא כדרך גרמא. ואם היה גמי מצוי לו כורך עליו גמי, שלא יעמוד בפני השם ערום. ואל יהדק את הגמי, שלא יחוץ בטבילה, ואם אין לו גמי מניח ידו עליו. ואל יחזר אחר גמי, לפי שטבילה בזמנה מצוה, והוא שיהיה הדיו לח שאינו חוצץ בטבילה, וזה מבואר לפנינו בפרק זה. [ק"כ ע"א]. ספר תורה שבלה או שנמחק, אם יש בו כדי ללקט שמוני' וחמש אותיות, שכן יש בפרשת ויהי בנסוע הארון, שהוא חשוב ספר תורה לעצמו, הרי זה מצילין אותו מפני הדליקה בשבת, ואם לאו אין מצילין אותו. ואף כשיש בו שמונים וחמש אותייות, אם היו האותייות מפוזרות אין מצילין אותן, ואם היו האותייות מכונסות ומצטרפות להיות תיבות, אע"פ שהיו התיבות מפוזרות מצילין אותן. וכן אם היו בהן אזכרות של שמות, אע"פ שאין בו ללקט שמונים וחמש אותייות מצילין אותן, הואיל ונכתבו בספר מתחלה כהלכתן. ואף כשאין מצילין אותן טעונין גניזה, ואפי' המקק שלהן שהוא רקבובית טעון גניזה. כל כתבי הקודש ראויין ליכתב בשאר מיני צבעין המתקיימין, כגון סם וסקרא וכיוצא בהן. ומצילין אותן מפני הדליקה אע"פ שכתובין בסם ובסקרא, חוץ מספר תורה ומגלת אסתר שאין נכתבין אלא בדיו, כמבואר בקונטרס הראייות.
תרגום הכתוב בתורה, כגון יגר שהדותא וכגון תרגום שבספר עזרא ושבספר דניאל, הרי הן כשאר כתבי הקודש הכתובין בלשון הקודש.
<h2>דף קטז.</h2>
הגליונים שלספרים וספרי המינים אין מצילין אותן מפני הדליקה [בשבת] אלא נשרפין הן ואזכרותיהן, ובחול מצילין אותן, [וגונזין אותן], שהרי אמרו ספר תורה שנמצא ביד מין יגנז, כמו שביארנו בפרק השולח גט. ויש לשאול על ספרי הגוים שכותבין היום בלשונם, והם כתבי הקודש שלנו, אם טעונין גניזה בחול ואם יש לחוש על אזכרותיהן שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם, שהמוחק את השם עובר, ונראה בעיניי להחמיר בדבר, כמבואר בקונטרס הראייות. אסור ליכנס בבתי ע"ז, אבל מקום כינוס המינין, שאינו בית ע"ז, יש מחכמי התלמוד שהיו נכ[נ]סין שם, ויש שהיו נמנעין, לפי (שהוא) [שהיו] נושאין ונותני' עמהן, ופעמים שהיו מסכנין אותן. כתבי הקודש שאמרנו הם תורה נביאים וכתובים, ואין קורין בכתובים בשבת, לפי שאדם נמשך בקריאתן והוא מתבטל מלשמוע הדרשה שהיו דורשין בשבתות. ומותר לקרוא בהן אחר אכילה שאינו זמן הדרשה, אבל קודם אכילה אין קורין אותן אלא בתורה [וב]נביאים (וכתובים) שהיו מפטירין בהן. ואע"פ שאין קורין בכתובים, שונין בהן ודורשין בהן. ואם הוצרך להם פסוק מביא ספר ורואה בו. מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, ואע"פ שיש בתוך התיק מעות.
<h2>דף קטז:</h2>
להיכן מצילן, למבוי שאינו מפולש שהוא מוקף שלש מחיצות ויש לו לחי בפתחו, ואע"פ שלא עירבו בו ולא שיתפו בו, מפני כבוד הספרים התירו להוציאן מן הדליקה להוציאם שם דרך חצירות אם הוצרך לכך, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קיז:</h2>
מצילין מזון שלש סעודו' הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה, והוא שנפלה דליקה בלילי שבת קודם שאכל שצריכין לו ג' סעודות, (אם) [אבל] אם נפלה דליקה בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. נפלה במנחה מצילין מזון סעודה אחת. להיכן הוא מציל לחצר המעורבת כהלכתה. ואם תאמר אם כן יציל כל מה שירצה, גזרו חכמים מתוך שאדם בהול על ממונו שמא יבוא לכבות לפיכך אינו מציל אלא כדי ספוקו, והשאר מתייאש ממנו.
וכן אם נשברה לו חבית של יין בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה, שיכול להציל בכלי אחד אפי' מאה סעודות, ובלבד שלא יביא עוד כלים אחרים ללקוט הקלוח או לקבל היין המתפזר בגג, שלא התירו יותר מג' סעודות אלא בכלי אחד, לפי שאדם בהול על ממונו, ושמא יביא כלים דרך רשות הרבים. ולא יספג ביין לשרות הספוג ביין ולהטיפו בכלי, וכן לא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול, כמו שמבואר לפנים בפרק חבית. אם יש לו אורחים יכול להציל בהרבה כלים לפי צורך האורחים, ולא יציל ואחר כך יזמין האורחים, אלא יזמין האורחים תחלה ואחר כך יציל מה שצריך להם, ומותר להערים בכך, שאע"פ שהוא יודע שאינן רוצין לוכל מזמנן ומציל לכל אחד מזון שלש סעודות.
הציל פת הדראה מציל פת נקייה, [אבל] אם הציל פת נקייה מזון שלש סעודות אינו מציל פת הדראה. ואינו מציל משבת ליום טוב שהוא אחר השבת ולא משבת זו לשבת אחרת. ומז"ה [אומר] שמותר להציל ביום הכפורים לצורך [מוצאי] יום הכיפורים שהוא חול. ולי נראה שאסור להציל ביום הכיפורים, כמבואר בקונטר' הראיו'.
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנ' והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, מכיון שהוא יום ששי יכינו לאלתר. והזריזין מקדימין למצוות, שנ' וישכם אברהם בבקר. וחייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנ' לחם משנה, ואוחז בידו שתים ובוצע באחת, ואם בא לידו ככר שלעירוב שצריך לאוכלו מצוה לבצוע בו, הואיל ונעשית בו מצוה אחת תיעשה בו מצוה אחרת. ואפילו אדם חשוב מצוה להתעסק בצרכי שבת, שכן בכל המצוות מוטב שיעשה אדם המצוה על ידי עצמו ממה שיעשה על ידי שלוחו, כמו שמבואר בפרק האיש מקדש [קדושין מ"א ע"א]. ויש מגדולי החכמים שהיו יושבין על כסא שלשן כדרך חשיבותן והיו מסיקין את האור לתבשיל שבת. ויש שהיו מתעסקין בשאר צרכי הסעודה. ויש שהיו מתעסקין בהדלקת הנר. ויש שהיו מתעסקין להרבות ולקנות מיני מאכלים יפים. ויש שהיו מתעטפין סמוך לחשיכה ואומרין בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ומצוה לרחוץ אדם פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, כמו שמבואר בפרק במה מדליקין [כ"ה ע"ב]. ובתלמוד ארץ ישראל בפרק ראשון שלתענייות [ה"ח] שאסור לארוס אשה בערב שבת וכן לדברי תורה. ונראה הדבר שממעטין בדברי תורה כדי להתעסק בצרכי שבת.
וחייב אדם לאכל שלש סעודות בשבת. ויקדים אכילתו בשבת יותר ממה שהוא רגיל, ואם אינו מתאוה לאכל יאחר כדי שיאכל סעודת שבת בתאוה. וכל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורענייות, מחבלו שלמשיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה שלגהינם. ובתלמוד ארץ ישראל נמצא בפרק שלישי [דתענית], שאסור להתענו' בשבת עד שש שעות.
<h2>דף קיח.</h2>
מדיחין כלים בשבת לצורך השבת. כיצד אכל בהן בלילי שבת מדיחן כדי שיאכל בהן שחרית, בשחרית מדיחן כדי שיאכל בהן במנחה, במנחה לא ידיחם אלא כוסות וקיתונות, וצלוחית מדיחן כל היום כולו שאין קבע לשתייה.
חייב אדם לענג את השבת במיני מאכלים יפים כל אחד לפי כחו, שנ' וקראת לשבת עונג, ואומר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וכל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנ' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. אם היה עני יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות, ואעפ"כ עושה דבר מועט בתוך ביתו לכבוד השבת. אמרו חכמים הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, וזה מבואר בפרק ערבי פסחים [קי"ב ע"א].
<h2>דף קיח:</h2>
מצוה לומר פסוקי הזמירות בכל יום, כגון אותם ההלולים שהם בסוף ספר תהלים. והקורא הלל בכל יום, כגון הללויה הללו עבדי ה', הרי זה מחרף ומגדף הואיל וקורא אותו בלא עתו נראה כמזמור לשיר. מצוה להתפלל עם דמדומי חמה בשחרית אחר הנץ החמה מיד, ובמנחה סמוך לשקיעת החמה כשהיא אדומה, שנאמר ייראוך עם שמש. אמרו חכמים יהא חלקי עם מיתי בדרך מצוה. וכן יהא חלקי עם מכניסי שבת בטיבריה [שהוא מקום עמוק], ומוציאי שבת בציפורי שהוא הר מגולה. [וכן יהא חלקי ממשיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש]. וכן יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה. וכן יהא חלקי ממי שחושדין אותו בדבר ואין בו.
<h2>דף קיט.</h2>
אמרו חכמים עשירים שבבבל במה הם זוכין בעשרם, מפני שמכבדין את התורה שהיה שם מקום תורה. ו(מ)בארץ ישראל במה הן זוכין, מפני מעשרות ותרומות שהן זריזין בהן, ובשאר ארצות במה הן זוכין מפני שמכבדין את השבת. ואסור לאדם לקבוע סעודתו בשבת בעת שהחכם יושב ודורש בבית המדרש. ושתי משפחות גדולות היו בירושלם, אחת קובעת סעודתה בערב שבת ואחת קובעת סעודתה בשבת, ושתיהן נעקרו כמו שמבו' בפרק השולח גט [גיטין ל"ח ע"ב].
ביום הכיפורים שאין בו אכילה ושתייה אמרה תורה כבדהו בכסות נקייה, שנ' ולקדוש ה' מכובד.
<h2>דף קיט:</h2>
אמרו חכמים שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. מצא נר דולק ושולחנו ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומ' יהי רצון לשבת אחרת [כך] ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנ' ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו, ואפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכולו. לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת, ואפילו אינו צריך אלא לכזית. וכן יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית. ויש מגדולי החכמים שהיו עושין הכנה גדולה לצורך מוצאי שבת, ואע"פ שלא היו אוכלין ממנו אלא דבר מועט כדי לכבד את השבת ביציאתו.
כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו, שנ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה'. וכל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שומר אמנים. לא חרבה ירושלם אלא בשביל שחללו בה את השבתות. שנ' ומשבתותיי העלימו עיניהם ואחל בתוכם. וכן מפני שביטלו קרית שמע שחרית וערבי', שנ' ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת. וכן מפני שבזו בה תלמידי חכמים, שנ' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים את דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בהם לאין מרפא, שכל המבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו. וכן מפני שהשוו בה כקטון כגדול, שנ' והיה כעם ככהן כעבד כאדוניו, וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ. וכן מפני שביטלו בה תינוקות שלבית רבן. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות שלבית רבן, שהוא הבל שאין בו חטא. וכל עיר שאין בה תינוקות שלבית רבן מחרימין אותה. ואין מבטלין תינוקות שלבית רבן אפילו לבניין בית המקדש.
<h2>דף קכ.</h2>
וכן מותר להציל לחצר המעורבת כלי תשמישו הראויין לו להשתמש בהן בשבת, כגון קערות וכוסות וקיתונות וכיוצא בהן, אבל לא שדה תיבה ומגדל וכיוצא בהן או פרקמטייא שאי[נ]ן כלי תשמישו. וכן לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ומוציאן דרך מלבוש, ועוד חוזר ולובש ומוציא. ולא נתנו שיעור במלבושיו ובכלי תשמישיו כמו שאמרו באוכלין שלש סעודות, לפי שתשמישיו ומלבושיו כולן ראויין לו, ואומר לאחרים [בואו והצילו עמי הואיל והוא רשאי להציל כל מה שירצה רשאי לומר לאחרים] הצילו עמי ואינו צריך לומר הצילו לכם כדרך שאומר באוכלין, כמו שמבואר בקונטרס הראייות. שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל שלש סעודות, וכשהוא רודה אל ירדה במרדה שרדיית הפת אסורה מדברי סופרים, אל[א] רודה בסכין על ידי שינוי ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ומציל כל אחד לעצמו מזון שלש סעודות אם הן צריכין, כדרך שמציל בעל הבית. שאיסור הרדיה שוה הוא בין לבעל הבית בין לאחרים, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
מצילין סל מלא ככרות, אע"פ שיש שם מזון מאה סעודות, בין שהיו הככרות מקובצין בסל בין שהוא מקבץ אותן מעט מעט בסל, הואיל ומציל בכלי אחד ואינו צריך להוציא ולחזור ולהוציא הרי זה מותר. וכן מצילין עגול שלדבילה וחבית שליין כל מה שהוא.
וכן רשאי לומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד רשאי להציל לעצמו כל מה שירצה, שלא אסרו להציל יותר משלש סעודות אלא לבעל הבית שהוא בהול על ממונו, אבל אחרים אינן בהולים ואינן חפצים לכבות את הדליקה, שהן [רוצין] לזכות מן ההפקר, וכל מה שמצילין הן שלהם מן הדין בין בדליקה בין בחבית שנשברה, ולפיכך אינו אומ' הצילו [לי אלא הצילו] לכם, ובין שאומר להם בעל הבית בין שאינו אומר להם הרי אילו מצילין לעצמן כל מה שירצו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. אם לא היו רוצים אילו האחרים המצילין לזכות בממון שלאחרים מחזירין הכל לבעל הבית, ואם לא היו רוצים לוותר על טרחם עושין עמו חשבון לאחר השבת ונוטלין שכרן ואין זה כנוטל שכר [פעולת] שבת שהרי הוא שלו מן הדין. בעל הבית שבא להציל מזון שלש סעודות רשאי להציל מכל מין ומין, שאם הציל בשר מזון שלש סעודות יכול לחזור ולהציל דגים, שיכול לומר בדגים אני חפץ יותר מן הבשר, וכן כל מין ומין, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
פורסין עור רך שלגדי על גבי שדה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מצד אחד, מפני שהוא מחרך ומעכב את הדליקה מלעבור. וכן עושין מחיצה בכל הכלים, ואפי' בכלי חרש חדשים מלאים מים, בשביל שלא תעבור הדליקה, ואין חוששין שמא יבקעו ויכבו הדליקה, לפי שגרם כיבוי מותר. וכן טלית שאחז בה אור [מצד אחד] נותן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה. [ואם רצה פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה]. וכן ספר תורה שאחז בו את האור גוללו וקורא בו ואם כבה כבה.
<h2>דף קכ:</h2>
נר שעל גבי טבלה, אם הניחה שם על דעת שתעמוד שם בשבת נעשית טבלה זו בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כל עיקר. ואם לא הניחה מדעת, אלא שכחה שם, אם היתה פתילה שלשעוה או נר גדול שיש בה שמן מעט שאיפשר שתיפול ולא תכבה ולא ישפך שמנה, הרי זה מנער את הטבלה והיא נופלת, ואם כבתה כבתה, שהרי אינו מתכוין לכבות, ודבר שאינו מתכוין מותר. אם היה נר מלא שמן, שאי אפשר שלא תכבה בנפילתו, הרי זה אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. נר שאחורי הדלת אסור לו לפתוח ולנעול כדרכו, ואפילו ברוח מצויה, גזירה רוח מצויה משום רוח שאינה מצויה שהוא מכבה בודאי, אלא ייזהר בשעה שפותח ונועל. וכן אסור לפתוח דלת כנגד המדורה בשבת ואפי' ברוח מצויה.
<h2>דף קכא.</h2>
נכרי שבא לכבות את הדליקה בשבת אסור לומר לו כבה, אמירה לגוי [שבות], והתירו בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד. אבל בשאר מלאכות אסור לומר בפני הגוי כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד, שלא התירו דבר זה אלא בדליקה כמו שביאר מז"ה, וכן מבואר בפרק המדיר, ישראל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני שאתה מצווה על שביתתו והואיל והוא עושה על דעת אביו שרואה פני אביו ומכיר דעתו שנוח לו לכבות הרי הוא כאילו אביו מצוה, והתורה אמרה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ואם לא היה אביו מצוהו וגם לא היה עושה על דעת אביו, אלא מעצמו היה תולש עשבים בשבת או אוכל נבילות וכיוצא בהן משאר איסורין, אין בית דין מצווין להפרישו. ומעשה היה שנאבדו המפתחות שלבית המדרש [בשבת ברשות הרבים] והתירו חכמים להוליך שם קטנים וקטנות לשחוק שם, ושמא בדרך שחיקתן ימצאו אותן ויוליכו אותן לבית המדרש, שכל מה שהן עושין מעצמן אין הגדולים מוזהרין עליהן, כמו שמבואר ביבמות בפרק חרש, וכבר ביארנו שם ענין זה.
כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. ועל צואת התרנגולין העומדת באשפה שבחצר בשביל שלא יתלכלך בה הקטן, שהקטנים מצויין שם, ואם היתה צואה עומדת בחצר במקום שרגילין לעמוד בני אדם מותר לטלטל הצואה עצמה, שכל דבר מאוס מותר אדם לטלטלו כדי להשליכו מלפניו, בין אם היה עומד בכלי בין אם היה עומד בלא כלי, וכן צואת האדם מותר לטלטלה בכל מקום לפי שהיא מוכנת להאכילה לכלבים. וכן כופין קערה על עקרב שלא ישך. וכל המזיקין נהרגין בשבת, שהרי אינו צריך להריגתן אלא שלא יזיקו, וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומפני הנזק התירו חכמים לכתחלה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן הגחלת שהיא ברשות הרבים מותר לכבותה שלא יזוקו בה רבים, שהרי כיבוייה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ומפני נזק הרבים התירו לכתחלה, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן קוץ שהיה ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ואם היה בכרמלית מוליכו אפילו כמה אמות, ועניין זה מבואר בפרק כירה [מ"ב ע"א].
<h2>דף קכא:</h2>
ומותר לדרוס הרוק בשבת ואפילו בכונה, ואין לחוש משום משוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ודבר שאינו מתכוין מותר, כמו שביאר מז"ה. [והקרונות מותר לטלטלם בשבת והוא שניטלים באדם אחד אבל אם ניטלים בשני בני אדם אסורין].
<h2>דף קכב.</h2>
[נכרי שהדליק את הנר לעצמו משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, שכל המלאכה שהגוי עושה בשביל ישראל בשבת אסור ישראל ליהנות ממנה בשבת בין אותו ישראל שעושה הגוי בשבילו בין ישראל אחר, כמו שביאר מז"ה]. נר הדלק במסיבה, אם רוב גויים מותר ישראל ליהנות בו ואם רוב ישראל אסור ליהנות בו, שבידוע שבשביל הרוב הדליקו הגוי. ואם היו בני המסיבה מחצה גוים ומחצה ישראל הרי זה ספק שמא הדליקו הגוי בשביל ישראל או בשביל הגוים או בשביל אילו ואילו, ואסור ישראל ליהנות בו מספק. ומעשה בחכם אחד שנמצא בבית גוי אחד והדליק הגוי הנר והחזיר החכם פניו שלא ליהנות ממנו, כסבור שהגוי לצורכו הדליקו, כיון שראה שהביא הגוי כתביו והוא קורא ידע שהגוי לצורך עצמו הדליקו והחזיר החכם פניו ליהנות ממנו.
עשה הגוי כבש לירד בו ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. וכן מילא מים להשקות הגוי את בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. ליקט עשבים לבהמתו, מאכיל אחריו ישראל ועומד בפני בהמתו עד שהולכת מאליה על גבי התלושין, אבל לא יעמידנה הוא על גבי העשבי' התלושי' לפי שמותר ישראל להעמיד בהמתו בשבת על גבי עשבים המחוברים ואין חוששין שמא יתלוש לפי שאיסור התלישה חמור בעיניו, אבל אסור להעמיד בהמתו על גבי המוקצה שמא יטלטל המוקצה בידיו לפי שאיסור הטלטול קל בעיניו. בד"א בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו אע"פ שמילא הגוי להשקו' או שליקט הגוי העשבים להאכיל לבהמתו אסור ישראל להאכיל אחריו [או להשקות אחריו] בהמתו, הואיל והוא מכירו חוששין שמא ירבה בשבילו. ואם עשה הגוי מלאכה שלא בפני ישראל, אע"פ שהוא מכירו מותר הואיל והיה שלא בפניו אין לחוש שמא ירבה בשבילו. וכן כשהדליק הנר הגוי לצורך עצמו, או כשעשה כבש לירד בו, אע"פ [שעשאו לפני הישראל, ואע"פ] שהיה מכירו, הואיל ועשה הגוי לצורך עצמו מותר ישראל ליהנות בו, ואין לחוש שמא ירבה בשבילו שהרי נר לאחד נר למאה כבש לאחד כבש למאה.
ישראל השוחט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה מותר לבריא לוכל מאותו הבש' חי, שאין לומר בשחיטה שמא ירבה בשבילו, שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל אם בישל ישראל לצורך החולה אסור הבריא לוכל מאותו התבשיל בשבת, שמא ירבה המבשל בשבילו ויבא לידי איסור סקילה, וזה מבואר בפרק ראשון שלחולין [ט"ו ע"א]. ונראה בעיני שאם בישל הגוי בשביל ישראל [החולה] מותר לבריא אם היה דבר שלא נאסר משום בישולי גוים, והוא שלא היה מכירו הגוי לאותו הבריא, או שהיה שלא בפניו, שמה שעושה הגוי בשביל החולה הרי הוא כעושה בשביל עצמו, כמבואר בקונטרס הראייות.
עיר שישראל וגוים דרים בה ויש בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב בני העיר גוים מותר לרחוץ בה במוצאי שבת [מיד] ואם רוב בני העיר ישראל אסור ישראל לרחוץ בה במוצאי שבת, אלא אם כן ימתין בכדי שייחמו חמין, לפי שבשביל הרוב הוחמה המרחץ. וכן אם היו מחצה ישראל ומחצה גוים צריך להמתין בכדי שייחמו חמין, שמא בשביל ישראל הוחמה. וכל מלאכה שהגוי עושה בשביל ישראל בשבת, בין בחנם בין בשכר, אסור ישראל ליהנות ממנה בשבת, ולמוצאי שבת צריך להמתין בכדי שתיעשה המלאכה. עשה הגוי בשביל ישראל מלאכה שאיסורה מדברי סופרים, כגון שהביא לו מים דרך כרמלית, (מ)[ב]דבר זה נסתפק מז"ה אם הוא מותר לשתותם אותו ישראל ואם לאו, שיש לומר הואיל והוא יכול לילך שם ולשתות מן המים לא גזרו בו שמא יאמר לך והבא כדרך שגזרו בגוי המביא מחוץ לתחום ביום טוב שגם הוא מדברי סופרים, כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וכן ביארנו בפרק אין צדין.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים נטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, כגון שדה תיבה ומגדל, ואע"פ שנתפרקו דלתותיהן מותר לטלטלם בשבת, לפי שראוי לכסותם על הכלים, ואע"פ שאסור לחברם שם הם ראויין לתשמיש אחר. אבל דלתות הבית שנתפרקו אסור לטלטלן, לפי שאין תשמישן אלא אגב קרק' ודומין לאבנים העומדין לבניין. דלת שלשדה תיבה ומגד' נוטלין אותה בשבת ממקומה, שאין בניין וסתירה בכלים בדבר שאינו צריך מעשה אומן, אבל אין מחזירין אותה למקומה שמא יתקע, והתקיעה היא דרך אומנות, ויש בניין וסתירה בכלים בדבר שצריך בו מעשה אומן, כמו שביאר מז"ה, וכמבואר בקונטרס הראייות. דלת לול שלתרנגולין אין נוטלין אותו ממקומו ולא מחזירין אותו, לפי שהוא מחובר בקרקע, ויש בניין וסתירה בקרקע אפילו בדבר שאינו צריך מעשה אומן.
לפיכך נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזים, בין שהיה קורנס שלנפחים בין קורנס שלצורפי זהב בין קורנס שלבשמים, אע"פ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. וכן הקורדום, שהוא למלאכת איסור, מותר לטלטלו לחתוך בו את הדבילה הואיל וצריך לגופו שלקורדום. וכן מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות מן החבית, ואת הרחת ואת המזלג לתת עליו מאכל לפני הקטן, ואת הכוש ואת הכרכר לתחוב בו פרי רך או מאכל שהוא רך, ומחט קטנה ליטול בו את הקוץ מבשרו, ומחט גדולה שתופרין בה שקים לפתוח בה את הדלת במקום מפתח. ומז"ה מתיר לטלטל [כלי שמלאכתו לאיסור] אפי' מחמה לצל, ואפי' נר [ישן] שהוא מאוס ונר שהדליקו בה באותה שבת שכבה שהוא מוקצה מחמת איסור, הוא מתיר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. וכבר השיבותי עליו בקונטרס הראייות ובפרק כירה. ושטת רבינו תם כדבריי, שמוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו, וכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל אלא לצורך גופו או לצורך מקומו. ונראה בעיניי, שאם התנה מבעוד יום על הנר שהדליק בשבת לאחר שיכבה עתיד ליטלו משם הכל לפי תנאו, כמבואר בקונטרס הראייות ביום טוב בפרק המביא. וכן אם [לא] היה צריך לגופו שלכלי או למקומו, שצריך לפנותו משם כדי לישב במקומו או להניח שם חפציו מותר לטלטלו, שכל כלי שמלאכתו לאיסור בין שהוא מאוס בין שאינו מאוס מותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל אם לא היה צריך לא לגופו ולא למקומו אע"פ שהוא צריך לטלטלו כדי להצניעו שלא יגנב או ייאבד, או שהיה צריך לטלטלו מחמה לצל, שירא שמא יפסד בחמה, הרי זה אסור לטלטלו. ואם היה בו דבר שלהיתר, כגון מדוכה שיש בה שום (דבר) מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל. כלי שמלאכתו להיתר כגון קערות וקיתונו' וסכינין ומכבדות שמכבדין בהן את הבית מותר לטלטלן אפלו מחמה לצל ומותר לכבד את הבית בשבת, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף קכג.</h2>
מחט שניטל חררה או עוקצה אסור לטלטלה בשבת אפי' לצורך, לפי שדרכו שלאדם לזורקה (בשבת) בין שברי מתכות, ואין עליה תורת כלי. נעשית המחט מתחלתה ולא נקבה מותר לטלטלה בשבת, לפי שתורת כלי עליה. פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים וכבו לאחר חשיכה, אע"פ שהן מכוסין הכל בגחלים ובתבן שהן מוקצין שלא היה אותו תבן ראוי למאכל בהמה, הרי זה תוחבן בכוש ובכרכר ומגביהן והתבן והגחלים ננערות מאיליהן, לפי שזה טלטול מן הצד הוא וטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול. כלי האורג הרי הן כשאר כלים שמלאכתן לאיסור ומותר לטלטלן לצורך גופן ולצורך מקומן, אבל כובד העליון וכובד התחתון שהשתי והאריג כרוכין בהן אסור לטלטלן אפי' לצורך גופן, שאדם מקצה להם מקום כיתד שלמחרישה. וכן אסור לטלטל העמודים לפי שהן תקועין בארץ ושמא יבא להשוות גומותיהן שאדם צריך להשוות גומות ביתו ודומה לבניין, וזה מבואר למעלה בפרק ואילו קשרים [קי"ג ע"א]. וכן כלים הגדולים, כגון כורת הקש וכורת הקנים ושאר כלי עץ שהם מחזיקים מ' סאה בלח, שהם ששים סאים ביבש, לפי שהיבש ראוי לגודשו והכלי גדוש, הרי אילו אסור לטלטלן בשבת ואינן מקבלין טומאה כשאר כלים, שאין דרך בני אדם לטלטלן מרוב גודלן ואין תורת כלי עליהן, כמו שמבוא' בסוף פרק במה מדליקין. חבל שבתוך הבית מטלטלין אותה כשאר כלים שמלאכתן להיתר, ושבהפתק אין מטלטלין אותו אלא לצורך, שאינו עומד אלא לסחורה. ואם התקינו בעל הבית להיות משתמש בו מטלטלין אותו, וזה מבואר בתוספתא [פט"ו ה"ז].
<h2>דף קכג:</h2>
הלבנים שנשתיירו מן הבניין מותר לטלטלן, שראויין לישב עליהן, ואם סידרן כבר הקצה אותם לבניין ואין תורת כלי עליהן.
בימי נחמיה בן חכלייה היה הדור פרוץ והיו מחללין את השבת, שנ' בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, וכדי לגדור הדורות עשו סייג לתורה והחמירו להם שלא לטלטל כל דבר שאינו צריך לו, שמא יטלטלנו מרשות היחי' לרשות הרבים. והעמידו התקנה בעניין זה ואסרו להם טלטול אבנים ועצי' שאין בהן תורת כלי לגמרי, ואע"פ שהן צריכין לו, והוא הנקרא איסור מוקצה שהוקצה [שלא] לטלטלו. וכן נר שהדליקו באותה שבת, אע"פ שכבה אסור לטלטלו בין הוא בין השמן שבתוכו, הואיל והוקצה בין השמשות מפני האש שדולק בו הרי הוא מוקצה כל יום השבת, [ואפילו לאחר שכבה], והוא הנקרא מוקצה מחמ' איסור ואסור לטלטלו, ואע"פ שהיה השמן צריך לו להסתפק ממנו. וכן הנר אע"פ שהיה צריך להשתמש בו שום תשמיש, או שהיה צריך למקומו, הרי זה אסור לטלטלו. וכן אם נפל על הבגד אסור לטלטלו משם בשבת אע"פ שהוא צריך לבגד. וכן כלי שהניח עליו מעות מבעוד יום על דעת שיעמדו שם בשבת, הרי עשאו בסיס לדבר האסור [ו]אסור לטלטלו אע"פ שנפלו משם המעות בשבת, והוא נקרא מוקצ' מחמת איסור, ודומה לנר שהדליקו באותה שבת, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האחרון. ולא ייקרא [מוקצה] מחמת איסו' אלא כשדחה אותו בידים, כגון נר שהדליקו בה באותה שבת וכיוצא בו, אבל אם לא דחה אותו בידים אע"פ שלא היה ראוי מבעוד יום, כגון בהמה שנשחטה בשבת לצורך חולה שחלה [אפי'] בשבת, מותר לטלטלו אפי' לצורך [בריא], כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון, אבל נר שלא הדליקו בה באותה שבת, אע"פ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, ואע"פ שהוא נר ישן שלחרס שהוא נר מאוס, ואפי' נר שלנפט שהוא מאוס ביותר, הואיל ויש בו תורת כלי מותר לטלטלו לצורך גופו, כגון שהיה צריך לו לכסות בו כלי, וכל זה מבואר בפרק כירה [מ"ד ע"א]. וכן כל כלי שמלאכתו לאיסור בין שהוא מאוס בין שאינו מאוס מותר לטלטלו לצורך גופו.
<h2>דף קכד.</h2>
כל [הכלים] הניטלין בשבת אם היו כלים שמלאכתן להיתר ניטלין אפי' מחמה לצל, ואם היו כלים שמלאכתן לאיסור מותר לטלטלן לצורך גופן או לצורך מקומן, כמו שביארנו, חוץ מן המסר הגדול ויתד ש[ל]מחריש', לפי שאדם מקפיד עליהן שלא יתקלקלו בטילטולן ואדם מקצה להם מקום, ואילו הן הנקראין מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלן אפי' לצורך גופן. וכן הסכין גדול שלרצענין וסכין הגדול שלקצבים ומעצד שלנגרים וכלי שלכובסין שמגמרין בהם את (הכלים) [הבגדים] לקלוט ריח המוגמר הרי כל אילו מוקצין מחמת חסרון כיס כיתד שלמחרישה. הקנה שמהפכין בו את הזיתים מותר לטלטלו בשבת, שראוי להוריד בו בגדים (מחמת) [ממקום] תלייתן או לתלות בו, והרי הוא כשאר כלים שמלאכתן להיתר, והוא שהיה קנה ארוך שאינו עומד להסקה כשאר עצים, כמבו' בקונטרס הראייות לפנים בפרק תולין [ק"מ ע"ב]. ונראה בעיניי שאפילו כלים שמלאכתן להיתר לא התירו לטלטלן אלא לצורך, ואפי' אם היה צריך להצניען שלא יאבדו או מחמה לצל, כמו שביארנו, אבל אם בא לטלטלן בלי שום צורך אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. [השופר והחצוצרות הרי הן כשאר כלים שמלאכתן לאיסור שאסור לתקוע בהן בשבת ואסור לטלטלן מחמה לצל אלא אם היה צריך לגופו או למקומו כמבואר בקונטרס הראיות]. וכן מחצלאות שכורכין אותן זוגות זוגות לסחורה, או שהיו עשויות לפרוש על גבי הספינה, אין מטלטלין אותן אלא לצורך. וכן התמרים או שאר מיני פירות שאצר אותם לסחורה אין מטלטלין אותן אלא לצורך גופן, כגון אם צריך לוכל מהן או לצורך מקומן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קכד:</h2>
כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין, ואע"פ שנשברו בשבת. והוא שיהיו עושין מעין מלאכה, כגון שברי עריבה לכסות בהן פי החבית. וכן חבית שנשברה מותר לטלטל שבריה לכסות בהן את הכלים או לסמוך בהן כרעי המטה, וכן המגופה שלה מותר לטלטלה. נשברה המגופה אסור לטלטל שבריה לכסות בהן כלים, שלא התירו אלא שברי כלים ולא שברי כיסויי כלים, כמו שביאר מז"ה.
חרס קטנה, כשם שמטלטלין אותה בחצר לכסות בה כלים כך מטלטלין אותה ברשות הרבים אם היה צריך לקנח בו מנעלו, ואע"פ שאין כלים מצויין שם.
<h2>דף קכה.</h2>
זרק המגופה מבעוד יום לאשפה אסור לטלטלה בשבת, שהרי ביטלה מתורת כלי. ואם זרקה שם בשבת מותר לטלטלה, שהרי היה עליה תורת כלי בין השמ'.
קרומייו' שלמחצ[ל]ת מותר לטלטלן בשבת לכסות בהן הרוק או שום טנופת. מטלנייות שאין בהן שלש על שלש אסור לטלטלן, שאינן אלא כאבנים וכיוצא בהן. וכן תנור שנשבר מותר לטלטל שבריו, והוא שהיה התנור מיטלטל שהוא עצמו ניטל לצורך, אבל אם היה התנור מחובר לקרקע ונשבר בשבת אין שבריו ניטלין, כמבואר בקונטרס הראיות.
האבן שהיא קשורה בדלעת יבישה כדי שתהא שוקעת כשממלאין בה מים, אם היא מהודקת שם כשממלאין בה ואינה נופלת מותר למלאות בה בשבת [שתורת כלי עליה], ואם לאו אין שממלאין בה, שהרי היא כשאר אבנים שאסורין לטלטלן. זמורה שהיא קשורה בטפיח, והוא כלי חרש שממלאין בו מים, הרי זו ממלאין בה בשבת. אבל אם אינה קשורה, אע"פ שחישב עליה מבעוד יום למלאות בה בשבת אסור למלאות בה, גזירה שמא יקטמנה בשבת [שהוא צריך] לקצרה.
<h2>דף קכה:</h2>
חרייות שלדקל שגידרן לעצים והרי הן מוקצין, אם ישב עליהן שעה אחת מבעוד יום הרי הן מוכנין לישיבה [ומותר לטלטלן, ואע"פ שלא עשה בהם שום מעשה לתקנן לישיבה] ואע"פ שלא חישב עליהן לכך. וכן מדבך שלאבנים שעומ' לבניין, אם ישב עליהן שעה אחת מבעוד יום הרי גילה דעתו שהוא רוצה אותן לישיבה, ואע"פ שלא עשה שום מעשה, ואע"פ שלא חישב עליהן [לומר] בפירוש שאני צריך לישב עליהן בשבת הרי הן מוכנין לישיבה ומותר לטלטלן. וכן אבן שהניחה מבעוד יום על פי חבית אע"פ שלא חישב עליה לעשותה כיסוי חבית הואיל וגילה דעתו בכך שעה אחת מבעוד יום הרי נעשית כיסוי חבית ומותר לטלטלה, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן ביאר מז"ה.
אין עושין אהל עראי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, כגון לפרוש מחצלת על גבי יתידות שהוא כעין גג. אבל אם בא להוסיף מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, כגון אם היתה מחצלת נתונה שם מבעוד יום, אבל אינה פרוסה כנגד כל האויר הרי זה פושטה ושוטחה בשבת כנגד כל האויר. וכן פקק שעשוי לפקוק בו את החור שבחלון, אם היה מתוקן כעין כלי העשוי לכך הרי זה מותר לפקוק בו בשבת, אע"פ שלא היה קשור שם כל עיקר אלא היה מונח בזוית אחת. וכן [נגר] שנותנין אחרי הדלת בחור שבמפתן, אם היה מתוקן לנעילה ועשוי כעין כלי המתוקן לכך, שראשו אחד עב וראשו אחד חד, הרי זה מותר לנעול בו ואע"פ שאינו קשור שם כל עיקר. וכן קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו כעין מפתח, אם יש בו תורת כלי שהוא עשוי כעין מפתח, [או] שהוא כלי מיוחד לתשמיש אחר, הרי זה מותר לפתוח ולנעול בו בשבת ואע"פ שאינו קשור שם כל עיקר. ואם אין עליו תורת כלי אסור לפתוח ולנעול בו עד שיהא קשור שם, בין שהוא תלוי באויר בין שהוא קשור ומגיע לארץ, וכן אתה אומר בנגר ובפקק. ומז"ה אומר שכל דבר שהכינו מבעוד יום שהוא מותר לטלטלו מותר לנעול בו, ואע"פ שאין בו תורת כלי כל עיקר, ואע"פ שאינו קשור, ואפי' אבנים שהכינם ואין בהם משום מוקצה מותר לנעול בהם. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שאע"פ שמותר לטלטלן אין נועלין בהן אלא אם יש עליהן תורת כלי, בין שנעשו כלים לתשמיש אחר בין שנעשו כלים לנעילה שראשיהן חדין ומתוקנין לכך, ואם אין בהן תורת כלי צריכין שיהיו קשורין שם.
<h2>דף קכו:</h2>
כל כיסויי הכלים מותר לטלטלן בשבת אע"פ שאין בהן [בית] אחיזה, והוא שיש עליהם תורת כלי, כמו שביאר המורה. ומז"ה אומ' שלא הצריכו תורת כלי אלא בכיסוי קרקעות. וכדברי המורה נראה לי, שאף בכיסויי כלים המיטלטלים הצריכו תורת כלי, אבל לא שצריך להיות כלי עשוי לתשמיש אחר כמו שסוברים המורה ומז"ה, אלא אע"פ שעשוי כלי לכיסוי כעין מגופת חבית שתקנו והשוה אותו לכך הרי זה מותר לטלטלו ולכסות בו, כמבואר בקונטרס הראייות וכך היא שטת רבינו תם. ושברי כלים שהתרנו לכסות בהם, לפי שבאו מן הכלים והרי יש בהן תורת כלי מתחלה ועד סוף. כיסויי הקרקעות אין מטלטלין אותן אלא אם כן יש להם בית אחיזה. כיסויי כלים המחוברין לקרקע צריכין בית אחיזה כדברי רבינו יצחק, ולדברי מז"ה אין צריכין בית אחיזה, וכדברי רבינו יצחק נראה לי, וכמבואר בקונטרס הראייות. ולא התירו לטלטל כיסוי התנור אלא בתנור המטלטל שאינו מחובר לקרקע.
מפנין אפילו [ארבע] וחמש קופות שלתבן או שלתבואה מפני האורחין [שצריך להושיב שם] או [מפני בטול המדרש] שצריך להושיב שם התלמידים, והכל לפי האורחין מפנין, שאם היו אורחים או התלמידים מרובין והוצרכו לפנות אפילו מאה קופות מפנין, [ונסתפק התלמוד בזה אם מפנה כל אחד ואחד לעצמו או אם יכול אדם אחד לפנות לכולן], וספיקו להחמיר כדברי מז"ה. ולי נראה שכל ספק דברי סופרים להקל, ויכול אדם [אחד] לפנות לכולן, כמבואר בקונט' הראייו'.
אפילו תבואה שאצרה לסחורה מותר לפנותה, לפי שמותר לטלטל פירות שלאוצר שאינן עומדין לאכילה. וכשהן מפנין את האוצר לא יגמרו הכל, שמא ימצאו גומו' בקרקעי' האוצר וישוו אותן. אין מפנין אלא הראוי לטלטלו, כגון הדמאי שהן פירות עם הארץ, שאע"פ שאסור לוכל עד שיעשר הרי ראוי להאכילו לעניים ומותר לטלטלו. מעשר ראשון שניטלה תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, שהקדים להפריש המעשר קודם שהפריש תרומה גדולה, אם הפריש המעשר בשיבלים הרי זה פטור מתרומה גדולה ומותר לטלטלו ולפנותו. ואם הפרישו בכרי, שנדגן והוקבע לתרומה, כבר נתחייב בתרומה גדולה ואסור לוכל המעשר עד שיפריש ממנו גם תרומה גדולה, ואסור לטלטלו ולפנותו.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, שהם כעין קנים לחים, אם הזמינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו הרי סתמן להסקה כשאר עצים ואין מטלטלין אותן בשבת. וכן חבילי סיאה אזוב וקורנית שהן מיני עשבים, פעמים אוכלין אותן בני אדם כשהן לחין וסתמן להסקה ואם לא הזמינן לאכילה אסור לטלטלן, ואם הזמינן לאכילה מותר להסתפק מהן, וקוטם ואוכל ביד אבל לא יקטום בכלי שנראה כקושש עץ למלאכה. ומולל בראשי אצבעותיו ואוכל, אבל לא ימלול ביד הרבה כדרך שהוא עושה בחול, וכן בשאר כל מיני תבלין.
<h2>דף קכח.</h2>
מעשר שיני והקדש שנפדו, אע"פ שנתן את הקרן ולא נתן את החומש אין החומש מעכב ומותר באכילה ומותר לטלטלו ולפנותו. ואם לא נפדו כהלכתן, כגון שחלל את המעשר בכסף שאין לו צורה, או שפדה ההקדש על גבי קרקע, הרי זה לא עשה כלום והרי הן עומדין באיסורן ואסור לטלטלן ולפנותן. וכן הטבל שהן פירות שלא נתעשרו כלל, ואע"פ שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כגון שגדל בעציץ [שאין נקוב] שאינו כמחובר בקרקע, הרי זה אסור לטלטלו ולפנותו. וכן תרומה טמאה אסור לטלטלה, אע"פ שראוי (התבן) [הכהן] להאכילה לבהמתו אין רשאי לעשות כן בשבת, שאסור לבער או לשרוף קדשים בשבתות ובימים טובים [כמו שביאר המורה]. ואע"פ שאסור לטלטלו בידיו, מותר לעשות שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו [לפי שהוא טילטול מן הצד]. מטלטלין תורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעז, ואע"פ שהוא אין לו עזים הרי יש לחבירו. ואין מטלטלין תורמוס הלח. וכן אין מטלטלין לא את הלוף ולא את החרדל, אע"פ שהלוף מאכל לעורבים אין העורבים מצויין אלא ליחידים, ואם היה הוא מגדל העורבים מותר לו לטלטל את הלוף. וכן המגדל נעמייות מותר לו לטלטל שברי זכוכית הראויין להן. וכן אם היה מגדל פיל מותר לו לטלטל חבילי זמורות, לפי שהן ראויין לפיל. פירות הנושרין מן הדקלים ועומדין על גבי הענפים, אע"פ שהן כמושין וידוע שנשרו מבחול אסור ליטלם משם בשבת, ואע"פ שעומד על גבי קרקע ונוטלם, לפי שהוא משתמש במחובר כשהוא נוטלם מעל גבי הענפים, כמבואר בקונט' הראייות בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ו ע"ב]. נפלו בשבת מן הענפים על גבי קרקע הרי אילו מותרין בשבת, והוא שהיו תלושין מבחול. אבל אם לא נתלשו בשבת, אע"פ שהיה דעתו להאכילן לעורבים מערב שבת בעודן מחוברין אין הכנתו מועלת כלום, שאין הכנה מועלת במחובר כל עיקר, שכל דבר הנתלש בשבת גזרו בו חכמים שמא יתלוש אותו בשבת, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מקום שנהגו. וכן אם נפלו הפירות בשבת מן הענפים העליונים, שאינו מגיע בהן ליטלן מן הקרקע אלא צריך לעלות באילן וליטלן, הרי אילו אסורין ואע"פ שנשרו מבחול, שמא יעלה באילן ליטלן משם בעודן על הענפים ושמא יתלוש בעלייתו, וכל זה מבואר בפרק מקום שנהגו.
דג מלוח מותר לטלטלו, ודג תפל שאינו מלוח אסור לטלטלו, שאינו ראוי למאכל אדם, ולכלבו אין דעתו להאכילו, והרי הוא כאבנים וכיוצא בהם. אבל הבשר בין מלוח בין שאינו מלוח מותר לטלטלו, לפי שראוי לאכילת אדם, ואין חוששין לו משום איסור דם, שאין דם האברים [אסור] אלא אם כן פירש, כמו שביאר מז"ה. וכן בשר שהסריח בשבת מותר [לטלטלו, שראוי] להאכילו לכלבו. ואע"פ שבין השמשות ראוי לאכילת אדם ולא היה דעתו ל[ה]אכילה לכלבו ועכשיו נולד בו דבר חדש שנפסל מאכילת אדם ונעשה ראוי לכלב, אין חוששין לאיסור נולד. מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול.
<h2>דף קכח:</h2>
בהמה שנפלה לתוך אמת המים אסור להעלותה משם בשבת, לפי שכל בעלי חיים מוקצין הן ואסור לטלטלן, חוץ מן האדם. ועושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות, ואם אי אפשר להעמידה שם על ידי פרנסה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואע"פ שפעמים עומדת עליהן כל השבת והרי הוא מבטל כלי מהיכנו, התירו חכמים ביטול כלי מהיכנו משום צער בעלי חיים. ומז"ה [אומר] שאם אי אפשר על ידי כרים וכסתות מותר להעלותה בידים, שצער בעלי חיים איסורו מן התורה והתירו איסור שלדברי סופרים משום איסור שלתורה. האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, אימתי בזמן שנוטל רגלו אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור. וכן מדדין עגלים וסייחים ואפילו ברשות הרבים כמו שביאר מז"ה, וכמבואר בקונטרס הראייות. אבל אין עוקרין אותן אפילו בחצר, לפי שהוא מטלטלן טילטול גמור. והתרנגולת אין מדדין אותה אפי' בחצר, לפי שדרכה להכביד עצמה והרי הוא מטלטל המוקצה טילטול גמור. ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס.
אין מילדין את הבהמה ביום טוב וכל שכן בשבת, אבל מסעדין אותה בשבת וכל שכן ביום טוב. כיצד מסעדין אותה, אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן את הדד לתוך פיו כדי שיינק. וכן מביאין אגרוף שלמלח ונותנין אותו לתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ומזלפין מי שילייא על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. בד"א בטהורה, אבל בטמאה אסור לעשות בשבת, לפי שאין דרכה לרחק את בנה ואם תרחק שוב אינה מקרבת. ומיילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום, ואם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר, ואפי' אם היתה סומה, לפי שדעתה מתישבת עליה אם יודעת שחברותיה רואות מה היא צריכה. היתה צריכה לשמן חברתה סכה ידה ומביא' לה שמן בידה. ואם אינה סופקת בידה מביאה לה בכלי הקשור בשערה כדי לעשות שינוי, שכל מה שאיפשר לשנות משנין. ואם אינה סופקת בכך מביאה לה בכלי דרך רשות הרבים, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ונראה בעיניי שאם הוצרך החולה לשחוט לו תרנגולת בשבת ומצוי אצלו גוי, מוטב לנבל על ידי [גוי] ויאכל החולה נבילה ואל ישחוט ישראל ויעבור על איסור [שבת, שהוא איסור] סקילה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ר' אליעזר דמילה.
חיה, כל זמן שהקבר פתוח אע"פ שאמרה אין אני צריכה למדורה או לחמין או לשאר צרכי חיה אין שומעין לה ומחללין עליה את השבת, לפי שידוע הוא שהחיה מסוכנת היא וצריכה לדברים הללו. ומאימתי הוא פתיחת הקבר משתשב על המשבר, או משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה, או משעה שהדם שותת ויורד, כמבואר בקונט' הראייו'. ועד אימתי פתיחת הקבר עד ג' ימים ללידתה. ושלשה עתים נאמרו בחיה, שלשה, שבעה, ושלשים. עד שלשה אע"פ שאמרה אין אני צריכה מחללין עליה את השבת כמו שביארנו. משלשה ועד שבעה אמרה אין אני צריכה אין מחללין עליה את השבת, [אבל אם לא אמרה כלום מחללין עליה את השבת], כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו. משבעה ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת על ידי ישראל, אלא עושין לה על ידי גוי, שכל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת ואפילו חולה שאין בו סכנה. עושין מדורה לחיה ולחולה הצריכין לכך, ואפי' הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז. ויש מגדולי החכמים שהיו מבקעין הכסאו' הנאות שלהם לעשות להם מדורה ביום הקזה כשהיו צריכין לכך ולא היו חוששין מבל תשחת כדי לשמור גופם.
<h2>דף קכט.</h2>
חיה לא תטבול עד ל' יום ללידתה שמא תצטנן, ואם היה בעלה עמה אינה חוששת, לפי שבעלה מחממה. לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח לו מנעלים ברגליו. הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעליו ויסתפק מהן צרכי סעודה. וכל הערמו' אסורות חוץ מזו הערמה, שאם הקיז דם ואין לו מה יאכל יקח בידו דינר פסול וילך אצל החנוני לטעום יין כדרך הלוקחי' שטועמין ואחר כך קונים וכשאינו מקבל הזוז [שלו] הולך אצל אחר ועושה כמו כן, עד שטועם לכל הפחות שיעור רביעית. וכל המיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו מן השמים, הוא לא חס על חייו והיאך יחוסו (לו) [עליו] מן השמים.
<h2>דף קכט:</h2>
לעולם אל יקיז אדם דם בערבי ימים טובים, לפי שגזרו בהם חכמים משום ערב יום טוב שלעצרת, ששולח בו רוח אחד ששמו טבוח שאם לא קיבלו ישראל את התורה היה טובח אותם. אל יקיז אדם דם בשיני ובחמישי, לפי שאמרו מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשיני ובחמישי שבית דין שלמעלה ושלמטה שוין כאחד. וכן אל יקיז בשלישי, לפי ששולט בו מזל מאדים והוא ממונה על החרב ועל הפורענות. המקיז דם ישהא מעט ואחר כך יעמוד, לפי שאמרו חכמי' חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים ואילו הן אכל ועמד שתה ועמד ישן ועמד הקיז דם ועמד שמש מטתו ועמד. וכן המקיז דם יטעום כלום ואחר כך יצא, שאם אינו טועם ופגע במת פניו מוריקות, ואם פגע בהורג נפש ימות, ואם פגע בחזיר קשה לצרעת. קושרין את הטיבור שלתינוק וחותכין אותו בשבת. וטומנין את השילייא במוכין או בספוגין שלצמר כדי שייחם הילד. ומרחיצין את הולד בשבת ומולחין אותו ומלפפין אותו כדרך שאוגדין אותו באזור רחב.
<h2>דף קל.</h2>
שכח ולא הביא סכין שלמילה מערב שבת אינו מביאו בשבת אפי' דרך כרמלית, ואפילו דרך חצר שאינה מעורבת, אלא משהין את המילה עד למחר, שכל מלאכה שאיפש' לה להיעשות מערב שבת אינה דוחה את השבת, אבל מילה ושאר צרכי מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת.
<h2>דף קלב.</h2>
מילה בזמנה דוחה שבת וכל שכן יום טוב, שנ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ביום השמיני אפילו בשבת, שלא בזמנה אפילו יום טוב אינה דוחה.
<h2>דף קלב:</h2>
מילה דוחה את הצרעת, שאע"פ שאמרה תורה השמר בנגע הצרעת, אזהרה שלא יקוץ בהרתו, אם נולדה לו בהרת בראש ערלתו מל ערלתו וקוצץ בהרתו, בין שהיה גדול בין שהיה קטן, ובא למולו אביו או אדם אחר בין בזמנו בין שלא בזמנו. אע"פ שאסור אדם לקוץ בהרתו מותר לו לכרוך סיב הדקל על גבי רגלו להדק מנעלו, ואע"פ שהבהרת נקצצת והולכת. וכן מותר לו לישא המוט על כתיפו, ואע"פ שיש שם בהרת והדבר ידוע שהיא נקצצת על ידי המוט, הואיל ולמלאכתו מתכוין מותר.
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי מילה בשבת כשהיא בזמנה, מלין ופורעין ומוצצין, ואע"פ שעוקר הדם [מ]מקום חיבורו כשמוצץ והרי הוא עושה חבורה ניתנה שבת לידחות בכך, לפי שהיא סכנת [נפש] אם לא ימוץ. וכן נותן עליה איספלנית שהיא תחבושת וכמון, ואם לא שחק הכמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן. וכן אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, שכל מה שאיפשר לשנות משנה. וביום טוב שוחקין לו כמון וטורפין לו יין ושמן.
אין עושין לו חלוק בשבת כדרך שעושין כמין כיס על המילה, אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא הביאו מערב שבת כורך על אצבעו ומביאו בשבת אפילו מחצר אחרת.
<h2>דף קלג:</h2>
כל זמן שעוסק במילה בשבת חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין את המילה, פירש מן המילה על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר. המתין מלמול בשבת עד סמוך לחשיכה, אם יש שהות ביום לגמור את המיל' כהלכתה ימול ואם לאו אל ימול, ואם התחיל למול ולא הספיק לגמור ביום הרי זה חלל את השבת, שהרי עשה חבורה ולא קיים את המצוה.
המוהל שאינו מוצץ בשעת המילה סכנה היא לתינוק ומעבירין אותו ממלאכתו.
<h2>דף קלד.</h2>
החושש במעיו אין טורפין לו יין ושמן בשבת, והוא שחשש חששה מועטת שאין בה סכנה.
אין מסננין את החרדל במסננת שלו ביום טוב ואין ממתקין אותו בגחלת שלעץ. אבל ממתקין אותו בגחלת שלמתכת, שמכבין הגחלת לתוכו כדי למתקו, ואע"פ שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש ביום טוב, לא התירו אלא בדבר שאינו ראוי לעשותו מאתמול כמו היום, כגון האופה והמבשל שאינו דומה תבשיל שלאתמול לתבשיל שלהיום. וכן אסור לגבן גבינה ביום טוב שאיפשר לעשותה מאתמול, וכך היא יפה גבינה שלאתמול כמו שלהיום. ונראה בעיניי שאסור ללוש חרדל ביום טוב, שהרי נאסר לסננו ולמתקו ביום טוב מפני שאיפשר לעשותו מאתמול, ולישתו היא קודם שמסננין אותו וממתקין אותו, כמבואר בקונטרס הראייות.
תינוק שהיה אדום ביותר, אדמומית זו מפני שלא נבלע דמו באיברים, ואין מלין אותו בשמיני אלא ממתינין לו שיבלע דמו באיברים, שמא יסתכן. וכן אם היה ירוק, הרי לא נתפשט בו דמו, ממתינין לו עד שיתפשט בו דמו. וכן אשה שמלה בנה ראשון בשמיני ומת מלה בנה שיני ומת, שלישי לא תמול אותו בשמיני [אלא ממתינין לו] עד שיתחזק, לפי שכבר הוחזקה למות בניה מחמת מילה. ומז"ה [אומ'] שאינה מחוזקת בכך עד שימותו שלשה בניה מחמת מילה, והרביעי לא תמול בשמיני. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות, שהולכין במקום סכנה להקל וסומכין על חזקה זו בשני פעמים, ושטת רבינו יצחק כדבריי. וכן סומכין על חזקת האחיות, כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו בהלכה אחרונה [יבמות ס"ד ע"ב]. כיצד, הרי שהיו שלש אחיות ומלה הראשונה בנה בשמיני ומת וכן שנייה, שלישית לא תמול עוד בשמיני. וכן נראה בעיניי לומר באחין או באב ובנו ובן בנו שהוחזקו למות בניהן בכך, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד שיני.
<h2>דף קלד:</h2>
מרחיצין את הקטן לפני מילתו בחמין שהוחמו מערב שבת. ואם בא למולו בשב' ונשפכו החמין שלו שהיו מערב שבת אין מחממין לו חמין בשבת ואפילו על ידי גוי, אבל אומרין לגוי להביא לו חמין דרך חצר שאינה מעורבת או דרך כרמלית, שאין בו איסור תורה על ידי ישראל ואינו חשוב מעשה. וכן אם היו צריכין חמין לאמו שלתינוק, מחממין לה על ידי הגוי, שהיא חיה וכל צרכיה נעשין על ידי גוי בשבת, ונותנין מאותן חמין לתינוק, כמבואר בקונטרס הראייות בעירובין בפרק הדר. ואם אי איפשר על ידי גוי דוחין מילתו עד למחר. נשפכו החמין שלו לאחר המילה מחממין לו על ידי גוי, ואפי' ביום השלישי למילתו, ורוחצין אותו, כדברי מז"ה. ורוב הגאונים אומרין שאפי' על ידי ישראל מחממין לו בין ביום ראשון למילתו בין בשיני בין בשלישי, מפני שיש בו סכנת נפשות, וכן נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות.
אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, וכן אין נותנין על גבי מוך שעל גבי המכה, אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ומז"ה אוסר ליתן על גבי המכה אפילו חמין לבדן ושמן לבדן, ואע"פ שהתירו לסוך שמן על גבי המכה, הסיכה דבר מועט היא ואינה דומה לנתינת שמן מרובה. ורבינו יוסף ב"ר משה אומר שלא אסרו אלא חמין ושמן מעורבין, אבל זה לעצמו וזה לעצמו מותר ליתן על גבי מכה, שאין חילוק בין סיכה לנתינה. וכדבריו נראה לי, כמבואר בקונטרס הראייות.
נותנין על גבי מכה מוך יבש [וספוג יבש] וכתיתין יבישין, אבל לא גמי יבש וכתיתין [יבישין] חדשים שהן לרפואה, כשטת המורה ומז"ה. אבל רבינו יצחק אומר בפסקיו להפך, שהישני' אסורין והחדשים מותרין. וכתיתין הם חתיכות בגדים דקות.
<h2>דף קלה.</h2>
מילת אנדרוגינס אין מחללין עליה את השבת, לפי שאינו זכר ברור. (וכן קטן שנולד ערב שבת בין השמשות לפי שאינו זכר ברור). וכן קטן שנולד ערב שבת בין השמשות ספק הוא יום וזמנו בערב שבת ספק הוא לילה וזמנו בשבת, הרי זה אין מילתו [דוחה] את השבת מספק. הנולד כשהוא מהול הרי זה ספק, שמא ערלה כבושה היא וחייב למול, ושמא מהול הוא ואינו חייב למול, לפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית מספק, [אבל אין מילתו דוחה שבת מספק]. וכן מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת. ואומרין הגאונים, שהנולד כשהוא מהול צריך לבודקו יפה יפה בידים ומראית עיניים ולא בברזל, שלא להצר לו. ואין מברכין על המילה אלא אם כן נראית לו ערלה כבושה [ורואין ונזהרין היאך מלין, אם נראית לו ערלה] וממתינין לה הרבה, ואין חוששין לשמיני שלא יביאוהו לידי סכנה. הנולד לשמונה חדשים הרי הוא נפל גמור ואין מלין אותו בשבת ואסור לטלטלו כל עיקר, שהוא מוקצה כאבנים וכיוצא בהם, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה שמא ירבה החלב ותבא לידי חולי. גמרו סימניו במעי אמו, כגון שנולד בשערו ובצפרניו הרי הוא בחזקת בר קיימא, בידוע שנגמרה צורתו לסוף ז' חדשים ונשתהא במעי אמו חודש אחד. וכן אם חיה שלשים יום אחר לידתו הרי זה יצא מכלל נפל ואע"פ שנולד לשמונה חדשים, כמו שמבואר בפרק הערל בהלכת ר' אליעזר אומר. היה ספק בן ז' חדשים ספק בן שמונה חדשים הרי זה מלין אותו אפי' בשבת, שאם הוא בן שבעה הרי הוא בן קיימא ומילתו דוחה את השבת ואם הוא בן שמונה הרי הוא כמחתך בשר מת שאין בו משום חבורה. כל שאין אמו טמאה לידה, כגן יוצא דופן, אינו נימול לשמונה, שנ' וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול, אינו נימול לשמיני אלא מי שנולד דרך לידה ואמו טמאה לידה. וכן אם קנה שפחה מעוברת מן הגוי או שנתעברה אצלו וילדה ואחר כך הטבילה הואיל ואינה טמאה לידה אין הולד נימול לשמונה אלא מיום ראשון חייב למולו. וכן אם לקחו שנים שפחה מעוברת, זה שפחה וזה עובר, ואע"פ שהיתה שפחת ישראל שהטבילה קודם שנתעברה חייב למול את הולד מיום ראשון ללידתו. וכן אם קנה שפחה לעובריה, שאין לו זכייה אלא בולדות, חייב למול את הולד מיום ראשון. כל ששהא שלשי' יום באדם הרי זה יצא מספק נפל ובידוע שהוא בן קיימא.
<h2>דף קלה:</h2>
וכל ששהא שמונה ימים בבהמה יצא מספק נפל, ואם שחטה בלילי שמיני מותרת. אבל אם שחטה ביום שביעי הרי זו אסורה, שהוא ספק נפל. ואם ידוע שכלו לו חדשיו אפילו ביומו מותר. ונראה בעיניי שגדיי' קטני', שהם מסופקין אם יש להם שמונה ימים אם לאו, אסורין שמא נפלים הם ולא כלו להן חדשיהן, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קלו.</h2>
מת בתוך שלשים, בין שמת מיתת עצמו בין שנהרג, ואפי' מת ביום שלשים, הרי זה ספק נפל, ואם ידוע שכלו לו חדשיו הרי הוא בן קיימא ואפילו בן יומו וחייבין להתאבל עליו ואפי' [מת] בן יומו.
<h2>דף קלז.</h2>
מי שהיו לו שני תינוקות למול, אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת, ושכח ומל את שלערב שבת בשבת הרי זה פטור מחייוב חטאת, ואע"פ שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, הואיל והיה לפניו תינוק שזמנו בשבת והיה טרוד במילה [בזמנה] פטור על מילה שלא בזמנה שהיה זמנה בערב שבת. קטן נימול פעמים לשמונה ימים, פעמים לתשעה, פעמים לעשרה, פעמים לאחד עשר, פעמים לשתים עשר, לא פחות ולא יתר. כיצד, כדרכו נימול לשמונה. נולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה מונין לו שמונה מן הלילה ושמא יום היה, ונמצא שהשמיני הוא תשיעי ללידתו. נולד בין השמשות שלערב שבת אין מלין אותו עד אחד בשבת הבא, ושמא הוא עשירי ללידתו. ואם היה יום טוב אחר שבת נימול לאחד עשר. ואם היו שני ימים טובים אחר שבת נימול לשנים עשר, שאין מילה שלא בזמנה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ואם שמעו קולו בין השמשות ולא נולד עד שחשיכה בידו[ע] שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כששמעו קולו, והרי הוא כאילו נולד בין השמשות ואין מילתו דוחה שבת, כמו שביארנו בפרק יוצא דופן [נדה מ"ב ע"ב]. ואם היה חולה אין מלין אותו עד שיבריא, והוא שכואבין לו (שיניו) [עיניו] וכיוצא בזה, כמו שמבו' בפרק הערל. ואם היה חולה בחמימות מונין לו שמונה ימים מעת לעת משעה שחלצתו חמה. ואין מלין אלא ביום, בין מילה בזמנה בין מילה שלא בזמנה, כמו שמבואר בפרק הערל. מן הדין אינו ראוי למול ביום המעונן או ביום שמנשבת בו רוח גדולה, אבל כיון שדשו בו רבים שומר פתאים ה', כמו שמבואר בפרק הערל. ונראה בעיניי שאם היה מילה שלא בזמנה חוששין לה שלא לעשותה באותן הימים.
ואילו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב גובהה שלעטרה אע"פ שאינו חופה רוב היקפה, ואם היה כהן אינו אוכל בתרומה שהרי הוא כערל גמור.
<h2>דף קלז:</h2>
קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול [אינו] צריך למול [ואם אינו נראה מהול צריך למול], ואם נראה ואינו נראה צריך למול מפני מראית העין. מל ולא פרע הרי הוא כאילו לא מל. המשוך, שנמשך עור הבשר על גבי העטרה עד שחופה העטרה ונראה כערל, הרי זה צריך שימול מדברי סופרים, אע"פ שהיה מהול מתחלתו כראוי, כמו שמבואר בפרק הערל.
המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה, ומברך קודם שימול שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו שלאברהם אבינו, והעומדין שם אומרין כשם שהכנסתו לברית כן תכניסנו לתורה ולחופה. ומשמעות לשון זה אחר המילה הוא, שאבי הבן אחר המילה מברך [בין] מילה לפריעה. המברך על הכוס אומר בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו בא"י כורת הברית. המל את הגרים אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלי דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכן המל את העבדים אומר אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלי דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. כך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו, וכן נראה בעיניי עיקר, שזו היא ברכת המילה שלהן, ופותח בה בברוך ואינו חותם בה בברוך ואין מברכין בה על הכוס, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק הראשון שלפסחים.
אין תולין את המשמרת ביום טוב וכל שכן בשבת, לפי שהוא דומה לפרישת אהל כשפורש הבגד שמסננין בו את השמרי', ואיסורו מדברי סופרים, [לפי שהוא אוהל עראי]. היתה תלויה מערב יום טוב נותנין בה שמרים לסננן ביום טוב, לפי שהותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב, אבל אין נותנין לתלויה בשבת. ואם נתן חייב חטאת, לפי שהוא מסנן את השמרים ודומה למלאכת ברירה.
ואע"פ שאין עושין אהל עראי בין ביום טוב בין בשבת, מותר להוסיף עליהן אפילו בשבת, שאם היה פרוש מקצת האהל מערב שבת מותר להוסיף עליו בשבת לפרוש כולו.
<h2>דף קלח.</h2>
כל הדומה לפרישת אהל אסור לעשותו, לפיכך אין תולין המגוד שהוא עור שעושין אותו כמין שק ומוליכין בו עוברי דרכים אוכלין ומשקין, ובעת חנייתן פורשין אותו על גבי יתידות שיכנס בהן האויר. וכן המשמרת שפורשין אותה לסנן, כמו שביארנו, וכן הכילה שפורשין אותה על המטה. וכל אילו דומין לאהל עראי, ואם עשאן פטור אבל אסור. והעושה אהל קבע הרי הוא חייב חטאת שדומין לבניין. כסא ומטה שהן עשויין פרקים פרקים אסור לחבר הפרקים שלהן שמא יתקע, ואם היו רפויין מותרין, כמו שביארנו בפרק כירה. מטה המחוברת והיא זקופה ורוצה להטותה ולהעמידה על מכונה מותר. וכן כסא טרסקל, שהוא עור מחובר בד' רגלים ופעמים כורכין אותו ופעמים מותחין אותו לישב עליו. וכן אסלא, שהוא עשוי כמו כן, אלא שיש נקב באמצעי' העור ויושבין עליו לבית הכסא, הרי אילו מותרין לנטותן לכתחילה, שאינו פורש על גבי דבר אחר אלא מעמיד הכלי על מכונו.
וילון שעושין אותו למחיצה להגן מפני החמה ומפני הצנה או לצניעות, מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, שלא אסרו אלא אהל שיש לו גג אבל זה שעשוי למחיצה ואין בו גג מותר. טלית שהיתה כפולה מערב שבת, שהיתה נתונה על גבי עץ ארוך ושני קצותיה משולשלין מכאן ומכאן, ובא לנטותן בשבת קצה אחד מכאן וקצה אחד מכאן, הרי זה אסור מדברי סופרים, שדומה לאוהל שיש לו גג. ואם היו קשורין חוטין בקצותיה מערב שבת כדי לנטותה בהן מותר לנטותה בשבת, לפי שהיא דומה לאהל שהתחיל בו מערב שבת ובא להוסיף עליו בשבת, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קלח:</h2>
סיינא שאדם נותן בראשו אם היא מהודקת על ראשו מותר לצאת בה בשבת, ואע"פ שהיתה מתפשטת חוץ לראשו יותר מטפח. ואם אינה מהודקת בראשו אסור לצאת בה, שמא תפול מראשו ויביאנה בידו ארבע אמות. גוד, שהוא עור שהוא פרוש מערב שבת, מותחין אותו בשבת ברצועות שלו וקושרין אותו ביתידות שיהא מתוח הרבה. בד"א בשני בני אדם אבל באדם אחד אסור, שהוא מותח מצד זה מעט ומצד זה מעט ומותח יותר מדאי. והכילה [אפילו] בעשרה בני [אדם] אסור למותחה, לפי שהיא מבגד והבגד הוא רך ונמתח יותר מן העור. כירה שנשברה אחת מיריכותיה אסור לטלטלה בשבת, אע"פ שראויה לסמוכה בכותל ולישב עליה, גזירה שמא יחזיר הירך שנשמט ויתקענו.
כילה שאין בגגה טפח, כגון שהיתה נתונה על גבי עץ הנתון על גבי יתידות ומשפעה לכאן ולכאן, מותר לנטותה ולפרקה בשבת, שכל דבר שאין לו גג טפח אינו דומה לאהל. ואם היה רוחב טפח בפחות מג' טפחים סמוך לגגה הרי היא כאילו יש בגגה טפח ואסורה, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד וכאילו גגה יורד עד אותו הרוחב. אע"פ שאין רוחב טפח בפחות משלשה סמוך לגגה, אם היה טפח זקוף [למטה] בסוף שיפועה לכאן ולכאן, הרי זה אסור הואיל ואותו הטפח זקוף בלא שיפוע, הרי כל השיפוע שעל(ה)[יו] נעשה גג לאותו הטפח.
<h2>דף קלט.</h2>
אם ראית דור שצרות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל, שנ' ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו וגו', ואומר לכן בגללכם ציון שדה תחרש. ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו כל שופטים ושוטרים שבהם, שנ' ואשיבה ידי עלייך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, ואומר ואשיבה שופטייך כבראשונה. ואין ירושלם נפדית אלא בצדקה, שנ' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ואומר כפיכם נגואלו בדם אילו הדיינים, ואצבעותיכם בעון אילו סופרי הדיינים, שפתותיכם דברו שקר אילו ערכי הדיינין, לשונכם עולה תהגה אילו בעלי (הדיינין) [הדין] ואומ' שבר ה' מטה רשעים, אילו הדיינים שנעשין מקל לחזניהם. שבט מושלים אילו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינים, שמחזיקין ידיהם ומלמדין הלכות צבור לדייני בור. אסור לזרוע ירק בכרם, שנ' שדך לא תזרע כלאים. ובחוצה לארץ אסורה מדברי סופרים. ומותר לזרוע כשות בכרם בחוצה לארץ, לפי שהוא ירק הנשרש על גבי מיני קוצים, ואינו דומה לשאר הירקות הנשרשים בקרקע, ואעפ"כ ראוי להחמיר בפני עם הארץ. ובהרבה דברים המותרים היו רגילין החכמים להחמיר בפני עם הארץ, שלא יקלו בגופי תורה. וכבר נהגו העם שלא לאסור בכלאי הכרם אלא אם זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, לפי שיש חכם בחכמי המשנה שהיתה שטתו כך וסמכו העם על דבריו.
<h2>דף קלט:</h2>
מתעטף אדם בכילה ובכסכיסיה שהן מיני פתילין שקושרין אותה בהם ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש, לפי שהעיטוף הזה דרך מלבוש הוא והפתילים בטלים אצל הכילה. והיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת, לפי שהציציות חשובין הן ואינן בטלין אצל הטלת. ואלה הפתילים התלויים באבנט שלמכנסיי' שקושרי' בהן בתי שוקיים, אם אינו לובש בתי שוקיים אותן הפתילים אסורין לפי שאינם בטלים אצל האבנט ומשאוי הוא אצלו, כמו שביאר מז"ה. מעשה בחכם אחד שהיה נוטל בר של שום ומניחו בנקב החבית, ואמר אני להצניעו מתכוין, שאם היה מתכוין להניחו בדרך ברזא אסור, הואיל ולא התקינו לכך מבחול. ועוד היה מתעטף בטליתו והולך בשבת וישן במעבורת שהיה רוצה הגוי לעבור בה הנהר, והיה אומ' אני לישן אני מתכוין והגוי בא ועובר בה הנהר והיה יוצא מן המעבורת ומבקר פירות שדהו ואחר כך חזר למעבורת וישן בה והגוי חוזר בה למקומו כדרכו וחוזר זה לביתו. ולכתחילה אסור ליכנס בספינה בשבת לעבור בה הנהר או לילך למקום שהוא צריך, מפני שנראה כעושה חפציו בשבת [ואע"פ שקנה שם שביתה מערב שבת ואחר כך ירד ורוצה לעלות בה בשבת אסור לעלות, כמ' בק' הר' בר' א']. וכתו' בדברי קבלה ממצוא חפצך ודבר דבר, ואיסורו מדברי סופרים הוא. וזה שעושה בהערמה הואיל ותלמיד חכם הוא שאינו רגיל להקל באיסורין מותר לו להערים באיסור שהוא מדברי סופרים, ואין חוששין שמא יבא לעשות כן לכתחלה.
מערים אדם על המשמרת ביום טוב ותולה אותה לו לתלות בה רמונים ואחר כך נותן בה שמרים, והוא שתלה בה רמונים תחלה.
עושין יינומולין בשבת והוא דבש יין ופלפלין. ומז"ה מתיר לסנן אפי' במסננת. ולי נראה שלא הותר אלא לערבן ולאוכלן כמות שהן ושמא כך היה מנהגן, אבל לטרוף אותן יפה יפה ולסנן כדרך שעושין היום אסור, שזה טורח יתר הוא ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש כבר, כמבואר בקונטרס הראייות.
נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המסננת בשבת ואינו חושש, שהרי ראוי לשתותן כמות שהן, ואע"פ שנפלו בהן קשין וכיוצא בהן. ואם היו עכורין אסור, לפי שאינן ראויין לשתייה אלא על ידי סינון. ובשעת הגתות, שדרך בני אדם לשתות יין עכור, טורד אדם חבית ושמריה ונותנה לתוך המשמרת ומניחה לפני האורחין בשבת. ואע"פ שבשא[ר] ימות השנה אסור לסנן היין העכור במסננת, מותר לסנן בסודרין ובכפיפה מצרית, כדברי מז"ה. ולי נראה שהסודרין וכפיפה מצרית הרי הן כמסננת ולא התירו לסנן בהן אלא יין צלול, כמבואר בקונטרס הראייות. וכשמסנן בסודר לא יעשנו בתוך הכלי כמין גומא, שלא יעש' כדרך שהוא עושה בחול. וכן כשמסנן בכפיפה מצרית לא יגביהנה מקרקעיתה שלכלי טפח שדומה לפרישת אהל. וכן הבגד שפורסין אותו על גיגית שלשכר אסור לפרוש אותו על כולו, שדומה לפרישת אהל אבל פורש אותו על חצי הגיגית. שמרים שנתנן [ב]מסננת מבחול נותן מים עליהם בשבת כדי שיקלטו טעם השמרים ויורדין צלולין מן המסנ', שאינו נותנן אלא לקלוט טעם ואינו דומה לבורר. לא יהדק אדם קשין וקסמין בפי הכלי שמוציאין בו יין עכור מן החבי', לפי שדומה למסננת. והמריק יין צלול או שכר צלול מכלי אל כלי בנחת בדרך סינון מותר, ובלבד שלא יריק כדרך סינון השמרים שבשולי החבית שהן עכורין, כמבו' בקונ' הראייו'.
<h2>דף קמ.</h2>
נותנין ביצה במסננת שלחרדל. שאין עושה אותה אלא ליתן דמות בחרדל ויורדת טפה טפה מן המסננת ומתערבת יפה , ואינו דומה לבורר שאין בה שום פסולת. חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו גריסין, ולא יטרוף אלא מערב. שחליים ששחקן מערב שבת למחר נותן לתוכן שמן וחומץ, ולא יטרוף אלא מערב, וממשיך לתוכן אמינתא שהוא יפה, והוא עשב ארוך ממיני התבלין. ומז"ה אומר שהחרדל אסור לתת לתוכו משקין בשבת אלא צריך ללושו במשקין בערב שבת. אבל השום והשחליים שהיו מרוסקין מערב שבת מותר לתת בהן משקין בשבת, שאינן צריכין לישה כמו החרדל. ולי נראה שאין חלוק ביניהן, אלא גם השום והשחליים צריך לתת בהן משקין מערב שבת, ולא התירו לתת בהן בשבת אלא דבש בחרדל וגריסין בשום לפי המנהג שלהם, אבל כולן הן מעורבין במשקין מערב שבת, כמבואר בקונטרס הראייות.
אין שורין הכרשינין להציף הפסולת שלהן על פני המים, וכן לא שפין אותן ביד כדי להשיר הפסולת שלהן, אבל נותן אותן לתוך הכברה ולתוך הכלכלה ואע"פ שהפסולת יורד מאליו דרך נקבי הנפה ונקבי הכלכלה כשמטלטלין אותן להוליכן לפני הבהמה. אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננה במקום גבוה בשביל שיפריח הרוח המוץ שלה, שהוא זקן השבולת שאינו ראוי למאכל בהמה. אבל נוטל הוא בכברה תבן ונותן לתוך האבוס שלבהמה ואע"פ שבדרך הליכתו נושר המוץ דרך נקבי הכברה.
ואין עושין אלנטית בשבת, והוא יין ישן ומים צלולין ואפרסמון ששותין אותו כשיוצאין מבית המרחץ, ועיקרו נעשה לרפואה. אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן, ששותין אותן המים לרפואה למי שחושש בלבו. ואם שרה החלתית מערב שבת מותר לשתות אותן המים בשבת, ואפילו קב או קביים שדומין לשאר משקין. ואם שתה מהן יום חמישי ויום שישי שורה אותן בשבת בצונן ומניחה בחמה ושותה מהן, הואיל ושתה בחמישי ובששי אם לא שתה בשבת מסתכן. ולא אסרו (לשתות) [לשרות] רפואה אלא במקום שיש חשש מעט ואין בו סכנ', אבל במקום סכנה הכל מותר, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ושורין את החלתית בחומץ בשבת, שאין עושין אותו אלא לטבל בו אדם מאכלו. בגדי פשתן המכובסין דרך בני אדם לכסכסן ולשפשפן בידיהן ולהצהיב ליבונן, ומותר לכסכס החלוק בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו, אבל הסודר שמניח על ראשו, ללבנו הוא מתכוין, ואסור לכסכסו בשבת שהליבון אסור.
<h2>דף קמ:</h2>
המכבס חלוקו ותוחב אותו בקנה לשוטחו בחמה מערב שבת, מותר להוציא החלוק מן הקנה בשבת. אבל לא יוציא הקנה מן החלוק, לפי שהקנה הוא מוקצה כשאר עצים ואסור לטלטלן. ואם היה קנה שלגרדי הואיל ותורת כלי עליו מותר לטלטלו לצורך החלוק. ואע"פ שכך היא שטת התלמוד, נראה בעיניי שאין הלכה כן, אלא הואיל ונתן בו הקנ' מבחול הרי הוא מוכן ומותר לטלטלו, כמבואר בקונטרס הראיו'. העלים שהן פסולת שלירק, אם ראויין למאכל בהמה מותר לטלטלן בשבת ואם לאו אסור לטלטלן. חבל מלא בשר מותר לטלטלו, [אבל של דגים אסור לטלטלו] כמו שביארנו בפרק מפנין שדג תפל אסור לטלטלו, אבל בשר תפל מותר לטלטלו. תלמיד שעומד באכסנייא, לא יתן חלוקו לבעל ביתו לכבס, שמא ימצא בו קרי ויתגנה בו.
אין גו[ר]פין את האבוס לתת בו תבן או שעורים לפני הבהמה, [וכן אם היה המאכל מרובה לפני הבהמה] ואין מסלקין אותו לצדדין שמא יראה שם גומו' כשמגלה קרקעית האבוס וישוה אותם (כבונה) [בכונה]. ואפילו היה אבוס שלכלי אסור, גזירה אבוס שלכלי משום אבוס שלקרקע. נוטלין מאכל מלפני החמור ונותנין לפני הפרה, שאין הפרה קצה במאכל החמור, אבל אין נוטלין מלפני הפרה ונותנין לפני החמור, שהחמור קץ במאכל הפרה שמקלקלת מאכלה ברירין ונמצא שהוא טורח בלי צורך. ונוטלין מלפני פרה זו ונותנין לפני פרה אחרת, הואיל ומין אחד הם, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו כששוכב עליו, לפי שהוא טלטול מן הצד ואין שמו טלטול, ואם היה ראוי למאכל בהמה מנענעו בידו. וכן אם היה עליו כר או סדין שעה אחת מבחול, אע"פ שלא היה עליו בשבת הרי גילה דעתו שרוצה לשכב עליו והרי הוא מוכן לשכיבה ומנענעו בשבת בידו להציעו תחתיו. מכבש שלבעלי בתים שכובשין בהן הבגדים ליישבן ולפשטן, מתירין אותן בשבת לפי שהוא צורך שבת [שצריך הבגדים], אבל לא כובשין אותן בשבת. ושלכובסין לא יגע בהן אפילו להתירו, לפי שמהדקין אותו ביותר והתרתו דומה למלאכת סתירה. ואם היה מותר מערב שבת מכיר את כליו ושומטן. מותר לשחוק את הפלפלין בקת שלסכין בשבת, ואפלו אם היו הרבה, לפי שהקת שלסכין שינוי גדול הוא. הרוחץ בים או בנהר בשבת מנגב המים שעליו ואחר כך יעלה, שמא יש עליו רביעית מים ומטלטלן מכרמלית לרשות הרבים או מעבירן ארבע אמות, וכשיורד (על המים) [במים] אין חוששין על המים הניתזין מכחו, שלא גזרו על כחו בכרמלית. טיט שעל גבי רגלו מקנחו בין בכותל בין בקרקע, ואין חוששין שמא ישוה גומות בקינוחו, שהרי אינו מתכוין בכך וכל דבר שאינו מתכוין מותר. וכן מותר אדם לצדד הכר שלו על גבי קרקע ואין חוששין בו משום השוית גומות, כמו שביאר מז"ה. ולי נראה שאסור לצדד שמא ישוה גומות בכונה כדי ליישב הכר יפה, כמבואר בקונטרס הראייות. לא ישב אדם על פתחו שלמבוי, שמא יתגלגלו חפציו שבידו ויבוא להביאם ארבע אמות ברשות הרבים. לא יהדק אדם מוך שהוא בפי אשישה שליין, שמא יבוא לידי סחיטה.
<h2>דף קמא:</h2>
טיט שעל גבי (רגלו) [בגדו] מגרדו בציפורן ובלבד שלא יכסכס אותו מבחוץ, אבל מכסכסו מבפנים. טיט שעל גבי מנעל אין מגרדין אותו אפי' בגב הסכין שאין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. ולא יסוך אדם את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך הוא את רגלו שמן מבחוץ ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל. וסך אדם כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטובלייא, שהוא עור שלשטיח, ואינו חושש. והוא שהיה שמן מועט כשיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור. וכן אם הוא מתכוין לצחצחו אסור. לא יצא אדם במנעל גדול שמא ישמט ויביאנו ארבע אמות, אבל יוצא קטן בחלוק גדול שאינו יכול להשמט ממנו ואין חוששין שמא יפשוט אותו בשוק. ולא תצא אשה במנעל מרופט שהוא קרוע על גב הרגל, שמא תתגנה ותשמטנו ותביאנו בידה. וכן לא תצא אשה במנעל חדש שלא יצאת בו עדין, לפי שדרך האשה להקפיד על נעילתה ושמא לא יתיישב יפה על רגלה ותשמטנו ותביאנו בידה ואם יצאת בו שעה אחת מבעוד יום מותר. מנעל שעל גבי האימוס מותר לשומטו בשבת.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, לפי ש[ה]תירו לטלטל המוקצה עם המוכן. והוא שיש לו צורך בטלטולו, כגון שהיה תינוק שיש לו געגועין עם אביו ומתגעגע בטילטול האבן, אבל אסור לטלטל את בנו והדינר בידו שמא יפול הדינר מיד הבן ויטלנו האב. כלכלה שהיתה אבן בתוכה [שהניחוה שם מדעת], אסור לטלטלה, לפי שנעשית בסיס לדבר האסור. ואם היתה מליא' פירות מותר לטלטלה, לפי שנעשית בסיס מבחול לדבר האסור ולדבר המותר, כמבואר בקונטרס הראייות. בד"א כשהיה צריך טלטול האבן, כגון שהיתה הכלכלה שבורה והיתה האבן במקום השבור כמו דופן שלא יפלו משם פירות, אבל אם לא היה צריך לטלטול האבן מטה הכלכלה על צדה ומשליך האבן ומטלטל הכלכלה עם הפירות. וכן כלי שיש בתוכו פירות שלתרומה טמאה שהן מוקצין, ופירות שלתרומ' טהורה שהיא ראויה לכהנים טהורים, או פירות שלחולין, מותר לטלטלן, והוא שהיו הפירות המוכנים למטה והמוקצים למעלה והיו פירות המטנפים, כגון זתים וענבים וכיוצא בהן שאי אפשר (להדקן) [להריקן] ואי אפשר לטלטל המוקצה בלא המוכן, אבל אם היו המוקצים למטה והמוכנים למעלה או שהיו פירות שהיה יכול (להדקן) [להריקן] על גבי קרקע ולטלטל המוכן לבדו, נוטל המוכן ומניח המוקצה. ואם היה צריך להשתמש במקומו שלכלי, אע"פ שהיה המוקצה למטה והמוכן למעלה הרי זה מטלטלן כולן כמות שהן כדי להעבירן מן המקום שהוא צריך לו. ואם היה המוקצה לבדו בכלי, הרי זה אסור לטלטלו בין לצורך גופו שלכלי בין לצורך מקומו, לפי שנעשה בסיס לדבר האסור לבדו. וכשהיו הפירות המוקצים על גבי פירות המוכנים אין אומרין נעשה המוכן בסיס לדבר האסור, לפי שדעתו לוכל מהן ולא הניח המוקצה עליהן [על דעת שיעמוד עליהן כל השבת, כמבואר בקונטרס הראיות.
סאה שלתרומה שנפלה לסאה שלחולין אסור להעלותה משם בשבת לפי שהוא מתקן אותו ומתירו באכילה.
<h2>דף קמב:</h2>
האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החבייות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה. בד"א בשוכח, אבל אם הניח שם האבן מבחול מדעת הרי זו נעשית כיסוי חבית ותורת כלי עליה ומטלטל את האבן כשאר הכלים. מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, והוא שהיה צריך לגופו שלכר לשכב עליו. אבל אם היה צריך למקומו של כר להשתמש בו, מטלטל הכר משם אע"פ שהמעות עליו. בד"א בשוכח, אבל אם הניח מעות על גבי הכר מדעת, כגון שהיה צריך להצניעם שם, הרי זה [נעשה] בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל הכר בשום עניין. כר שהיתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ואינו נותן עליה מים, לפי שהבגד שרייתו זה הוא כיבוסו. היה הכר שלעור נותן עליה מים עד שתכלה, ובלבד שלא יכסכס בידיו, שהעור אין שרייתו כיבוסו. אבל הכיסכוס הרי הוא כיבוס, כמבואר בקונטרס הראייות בזבחים בפרק דם חטאת. [צ"ד ע"א].
<h2>דף קמג.</h2>
מעבירין מעל השולחן פירורין שהן פחותין מכזית, ועצמות שנשארו מן הבשר שהן ראויין לכלבים, וקליפין שלפולים ועדשים מפני שהן מאכל בהמה וצריך להאכילן לבהמתו. גרעיני התמרים שנשאר עליהן מן האוכל מותר לטלטלן על ידי האוכל שלהן ואפילו שלא לצורך, כדרך שמטלטלין כל האוכלין. ואם לא נשאר עליהן אוכל אינן ראויין אלא לבהמה והרי הן נולד, שתחילתן התמרים עומדין לאדם וכשניטל האוכל בשבת אינן עומדין אלא לבהמה ואין מטלטלין אותו אלא לצורך, כמבואר בקונטרס הראייות בפ' כל הכלים, לפיכך זורקן מתחלה [במקו'] שלא יצטרך לטלטלן. ואם היו מקובצין לפניו הרי הן כגרף שלרעי, לפי שנמאסין בעיניו ומות' להעבירן משם, אבל אסור לקבצן לפניו כדי לטלטלן שאין עושין גרף שלרעי לכתחלה בשבת. ספוג, בין יש לו בית אחיזה בין שאין לו בית אחיזה מותר לקנח בו, ובלבד שלא יתכוין לסוחטו, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קמג:</h2>
אין סוחטין זתים וענבים להוציא מהן משקין, ואם סחטן חייב חטאת, שהוא מפרק המשקה ממקום שהוא כנוס בו, ודומה לדישת התבואה שמפרק התבואה מן הקש. תותים ורמונים לא יסחוט ואם סחטן פטור, שאינן בני סחיטה כזתים וענבים. וכן כל הפירות הדומין להם, כגון התפוחים והלימוני' שסוחטין אותן לטבל בהן אסורין מדברי סופרים, כמו שביאר מז"ה. שאר מיני פירות שאין דרך לסוחטן כל עיקר, כגון הפגיעין שקורין פרוני, והפרישין שקורין קוטוניי, והעזרדין שקורין סורבי, וכל הדומין להן הרי אילו מותרין לסוחטן לכתחלה, שהמשקה שלהן הרי הוא כאוכל.
זתים וענבים שהכניסן בין לאוכלין בין למשקין ויצאו מהן משקין בשבת הרי אילו אסורין, ואע"פ שיצאו המשקין מעצמן גזרו בהן חכמים שמא יסחוט אותם לכתחלה. תותים ורמונים הכניסן למשקה, משקה היוצא מהן אסור. הכניסן לאוכלין משקה היוצא מהן מותר.
<h2>דף קמד:</h2>
סוחט אדם אשכול שלענבים לתוך הקדירה שיש בה אוכלין, לפי שהמשקה הבא אל האוכל הרי הוא כאוכל ואינו כסוחט משקין אלא כמפרד אוכלין, אבל לתוך הקערה שאין בה אוכלין אסור לפי שהמשקה עומד בעיניו. וכן חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה בין בשבת בין ביום טוב, כמו שביאר מז"ה. גונח שהוא מצטער יונק חלב בשבת מדדי הבהמה, הואיל ואינו חולב בידו כדרכו אינו אלא כלאחר יד ובמקום צער לא גזרו בו חכמים, כמו שמבואר בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א]. [צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש לפי שמתקן כלאחר יד ובמקום הפסד לא גזרו בו חכמים, כמו שמבואר בפרק אע"פ].
<h2>דף קמה.</h2>
הכבשים שהם כבושים במים ובמלח או בחומץ, שסחטן להוציא מימיהן, וכן השלקות שסחטן להוציא (מימיהן) [המרק שלהן], אם לצורך גופן סחטן הרי זה מותר לכתחלה, והוא שעשאן לצורך השבת, ואם לצורך מימיהן סחטן שצריך מימיהן הרי זה חייב חטאת, שהרי היא כסחיטת זתים וענבים, כמו שביאר מז"ה. וכן אם סחט הדג להוציא צירו חייב כסחיטת השלקות, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף קמה:</h2>
זתים וענבים שריסקן בערב שבת, וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת, משקה היוצא מהן בשבת מותר הואיל והן מרוסקין כל צרכן לא גזרו בהן שמא יסחוט, [ו]לכתחלה אסור לגמור סחיטתן בשבת הואיל ובני סחיטה הן גזרו על סחיטתן בשבת אע"פ שהן מרוסקין. אבל השום והבוסר והמלילות שריסקן מערב שבת ונידוכו כל צרכן, וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת ונידוכו כל צרכן מותר לסוחטן בשבת, שהרי אינן בני סחיטה ולא גזרו על סחיטתן כשהן מרוסקין, כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון.
כל שבא בחמין ונתבשל מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, ואע"פ שמניחין אותו בחמין עד שהוא נימוח שהרי מבושל ועומד מבעוד יום. וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחי' אותו בחמין בשבת, שהדחתו לא זה הוא בישולו, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנן [שמרוב מלחן] הדחתן בחמין זה הוא בישולן וחייב על הדחתן משום מבשל. אבל המליח שאינו ישן במלחו כל כך הדחתו אין זה בישולו, אבל אם שורה אותו בחמין ומניחו שם מתבשל שם על ידי מלחו.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרו' או שאר מיני פירות. וכן חבית שליין מתיז ראשה בסייף ליטול ממנה ואינו חושש, שהרי אינו מתכוין לתקן לה פתח אלא ליטול מיינה בעין יפה. ואסור לאדם לעשות נקב גדול בחבית בחנית או ברומח, שנראה שהוא מתכוין לתקן לה פתח כדי להכניס ולהוציא משם, וכל תיקון שעושה בכלי אסור. חותלות שלתמרים ושלגרוגרות מתיר הקשרים שלהם ביד, שאינן קשרים של קיימא, שקשרי האוכלין עשויין להתירן לאלתר, וכן יכול להפקיען או לחותכן בכלי. נוקבין מגופת החבית מלמעל' אבל לא מן הצד, לפי שדרך בני אדם לעשות נקב מן הצד והרי הוא כמתקן פתח, אבל למעלה במגופה אין דרך לעשות נקב ואינו אלא כשובר החבית להוציא ממנה יין. אין נוקבין נקב חדש בחבית בשבת, וכן אם היה קטן אין מוסיפי' עליו שהרי הוא כמתקן פתח, ואיסורו מדברי סופרים, שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח להתחייב עליו מן התורה. נקב ישן, אם היה סתום, אם היה למטה מן השמרים שכל חיזוקו שלחבית הוא שם הרי הוא כאלו אין שם נקב כלל ואין נוקבין אותו בשבת, אבל אם היה למעלה מן השמרים נוקבין אותו בשבת.
לא יתן אדם שעוה בנקב החבית, מפני שהוא ממרח ודומה לממחק שהיא מלאכה גמורה. ואם רצה ליתן בו שמן עב מותר, שלא גזרו בו משום שעוה. אסור להניח עלה שלהדס בנקב החבית כדי שיקלח היין, גזירה שמא יקטום ואם קטמו ותקנו מבעוד יום מותר.
<h2>דף קמו:</h2>
קנה שבנקב החבית, אם נפל משם מותר להחזירו. ואפי' אם לא הונח שם מעולם, אם היה חתוך ומתוקן מבעוד יום כראוי מותר להניחו בנקב החבית בשבת, אבל אם לא היה מתוקן כל צרכו וצריך לתקנו בשבת או לתת עליו נעורת פשתן הרי זה אסור, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם מצא חתיכת עץ שאינו מתוקן לכך, או אוכלין כגון צנון ובר של שום אסור להניחו שם בשבת או ביום טוב הואיל ואינו מתוקן לכך.
הלבדים שבני אדם מצניעין אותן תחתיהן, אם היו רכין שראויין להתעטף בהן בני אדם הרי אילו מתעטפין בהן ומוציאין אותם דרך מלבוש [ומוליכין אותן] למקום שצריכין להציען תחתיהן, ואם היו קשין שאינן ראויין להתעטף בהן אסורין, ואם היו בינוניי' מותרין. [וכל שכן שמותר אדם להוליך לחבירו מלבושים ממקום למקום דרך מלבוש, ואפילו ברשות הרבים, כמו שמבואר בקונטרס הראיות].
נותנין את התבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ולא יתקלקל מחום האויר, ואת המים היפים בתוך הרעים בשביל שיצטננו, שהיו הרעים מעינות צונ[נ]ין, ואת המים הצו[נ]נין בחמין בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש שמא יסחוט, ואם רצה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שלא יאמרו היום כיבסן. ומז"ה אומר שכל דבר שגזרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וכבר ביארנו בקונטרס הראייות בפרק ראשון שליום טוב ובפרק במה אשה שאין הלכה כן.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער טליתו מן האבק שלו הרי זה חייב חטאת, לפי שהוא מתכוין ללבנו. והוא שהיה בגד חדש, והיה בגד שחור, ומקפיד עליו שאינו רוצה ללובשו אלא אם כן הוא מנערו שהוא מתכוין ללבנו. אבל אם היה בגד ישן, או שהיה אדום או לבן, או שאינו מקפיד עליו [להוציא העפר מתוכו] הרי זה מותר, שאינו כמתכוין ללבנו אלא כאדם שמקנח ליכלוך שעל בגדיו. ואם היו טיפין שלטל על הסודר שמניח בראשו, אם מקפיד עליהם שלא להניח סודרו עד שינערנו הרי זה אסור לנערו, ואם אינו מקפיד עליו מותר לנערו. היוצא [בשבת] בטלת מקופלת ומונחת על כתיפו חייב חטאת, שהוא דומה למשאוי. [וכן סוחרי כסות שיוצאין בטליתות מקופלות ומונחות על כתפיהן חייבין]. וכן המגביה צדי טליתו ומניחן על כתיפו, ונמצא טליתו כפול עליו ועשוי כמין מרזב הרי זה אסור. ונראה בעיניי שאם אינו מגביה קצות טליתו על כתיפו אלא מגביה קצת טליתו בידיו כדי להתנאות בה הרי זה מותר שלא נאסר אלא כשמקפל אותה כולה על כתיפו או שמגביה כנפיה על כתיפו אבל אם מגביה טלתו על כתיפו וקצת כנפיה משולשלין הרי זה מותר, כמבואר בקונטרס הראייות. והיוצא בסודר שעל כתיפו ומשולשל למטה מכתפיו אע"פ שלא היתה לו נימא כרוכה באצבעו מותר.
<h2>דף קמז:</h2>
הבלנים מביאין סודרי הנשים ומתעטפין בהם דרך מלבוש, ובלבד שיתכסה בהם ראשו ורובו. ויש סודר גדול שהוא רחב ועב שמכסין אותו בעת שיוצאין מן המרחץ, וצריך לקשור שני ראשיו זה עם זה למטה מכתפיים כדי שלא יפול מעליו בשבת. והיהודים שהיו מעבירין בגדי הגוים שהיו בני החיילות שלמלך, אם היו משורבבין קצתן למטה מכתיפיהן שיראו כדרך מלבוש, מותר. מי שרחץ גופו במים מסתפג באלנטית, שהוא סדין שמקנחין בו, ומביאו בידו [לתוך ביתו] דרך חצירו, ואין חוששין שמא יסחוט. מותר אדם לסוך שמן. וממשמש על גבי בשרו בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא על ידי שינוי הוא סך וממשמש בבת אחת. יש מעינות שמ(מ)עמלין גופו שלאדם ומרפאין אותו מחולייו, ואסור אדם לרחוץ בהן בשבת, ואסור אדם להרבות בתענוגים ולהתענג במעינות הללו יותר מדאי. אמרו חכמים המעיינות הללו והיינות היפין שהיו במקומן קיפחו עשרת השבטים מישראל, שהיו מרבין בתענוגין ומסיחין דעתן מן התורה ומן המצוות. אין גורדין במגרדת בשבת, ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. יש נהרות שהטיט שלהן אדם מחליק בהן ביותר ונופל ואין יורדין בהן בשבת, שמא יפול וישרה בגדיו ויבא לידי סחיטה. אין עושין אפיקטוזין בשבת, שהוא מאכל שאוכלין אותו להקיא ונראה כדרך רפואה. ואם בא לעשות ביד, שמכניס אצבעו בגרונו כדי להקיא מותר. מותר ללפף את הקטן בשבת, שחוגרין אותו בהידוק באזור רחב כדי ליישב אבריו המתפרקין מטורח הלידה. אבל אסור ליישב בידים החולייות שבשדרתו, מפני שנראה כבונה.
<h2>דף קמח.</h2>
העצם שנשבר מותר להחזירו בשבת, אבל מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם אפילו בצונן הואיל ולא נשבר העצם, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר [לו] הלויני, לפי שלשון הלואה משמע לזמן מרובה, ושמא יבא לכתוב בשבת. לפיכך צריך לומר לשון שאלה, שהוא לזמן מועט, והואיל והוא זקוק לומר לשון שהוא לזמן מועט יש לו היכר בדבר ואינו בא לכתוב. וכן שואלת אשה מחברתה בשבת ככרות, וצריכ' להזכיר לשון שהוא לזמן מועט. אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו משכון ועושה עמו חשבון לאחר שבת כמה יין ושמן חייב לו, ונותן לו או הן או דמיהן כפי מה שהיה רצונם. אם לא הניח לו משכון ואינו פורעו יכול לתובעו בבית דין, שהרי הוא ככל חוב שניתן לתובעו בבית דין, כדברי מז"ה. ויש שפוסקין שלא ניתן חוב זה שליום טוב לתבוע בבית דין, שמא יבא לכתוב [חובו] ביום טוב וכן נראה בעיניי, כמבו' בקונטרס הראייות.
<h2>דף קמח:</h2>
מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו לידע כמה מזומנין יש לו במשתה שלו, וכמה יושיב בפני' וכמה יושיב בחוץ, וכמה מנות צריך ליתן לפניהם. ואינו מונה אלא מפיו ולא מן הכתב, שמא יצטרך למחוק בהם וימחוק בשבת, או שמא יקרא בשטרי הדיוטות והרי זה אסור משום ממצוא חפצך ודבר דבר. אפילו היו כתובין על גבי כותל אסור לקרוא בהם שמא ימחוק, ואפי' גבוה עשרה מרדעות שאינו מגיע שם למחוק אסור, שלא חילקו חכמים לדבריהם. היו חקוקין על גבי כותל מותר לקרוא בהן, שהרי אין החקיקה ראויה לימחק, וגם אין לגזור שמא יקרא בשטרי הדיוטות שאין הכותל מתחלף בשטר. היו חקוקין על גבי טבלה ופינקס אסור לקרוא בהן, שהן נחלפין בשטר וראוי לגזור בהן שמא יקרא בשטרי הדיוטו'.
<h2>דף קמט.</h2>
כתב המהלך תחת צורות שלחייות ועופות או תחת דיוקנאות שלבני אדם אסור לקרותו בשבת. ודיוקני עצמה אסור להסתכל בה אפי' בחול, שנ' אל תפנו אל האלילים, אע"פ שלא נעשו לשם אלוהות קרויין אלילים. אין רואין במראה שלמתכת בשבת, לפי שראויה לחתוך בה כתער ושמא יראה נימין המדולדלין ויחתוך אותם בה. ואפי' אם היא קבועה בכותל אסורה, לפי שלא חילקו חכמים בדבר.
<h2>דף קמט:</h2>
מפיס אדם על המנות שמחלק על שולחנו לבניו ולבני ביתו, ואע"פ שעושה מנה גדולה כנגד מנה קטנה ומטיל עליהם פייס, לפי שהכל שלו. ועם אחר אינו מפיס בשבת אע"פ שהמנות שוות, הואיל ומקפידין זה על זה הרי הוא כאילו מודד ושוקל בשבת. ומנה גדולה כנגד מנה קטנה אפילו בחול אסור להפיס עם אחר, שנראה כמשחק בקובייא וחומד ליטול ממון חבירו.
כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו שלהקב"ה, שנ' גם ענוש לצדיק לא טוב, והואיל ואינו טוב נקרא רע, ואומר לא יגורך רע.
גם ענוש לצדיק] לא טוב. כלומר אינו טוב לצדיקים לענוש לשום אדם, שלא טוב לנדיבים להכות לאדם שעשה עמו שלא כדין. אע"פ שהוא עשה יושר שמשיב לו כפעלו, מ"מ יש למחול ולהיות ותרן בזה כמו שהוא ותרן בממונו. והא דאמרינן שאין לצדיק לענוש, דווקא כשמתכוין לכבודו, אבל אם מתכוין לש"ש מותר. הר"א ב"ר י"ט בפרק החובל בפירושו לאלפסי ז"ל
כל שחברו נענש על ידו. פירוש שצעק להקב"ה עד שהענישו על מה שעשה לו. אבל אם לא מסר עליו דין, אע"פ שנענש המזיק מחמת שהזיק לחברו, אינו נחשב לניזק עון, אע"פ [שהרע] לו, כיון שלא השתטח לפניו לפייסו עד שימחול לו.
<h2>דף קנ.</h2>
לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לגוי לשכור לו פועלים. אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב שמודיעו שצריך להשכירו במוצאי שבת לפעולתו, אבל אינו מוציא בפיו [בפירוש שרוצה להשכירו], שנ' ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר, ואילו אינן מוציאים בפיהם אלא מהרהרים בלבם. ואסור לאדם שיאמר אני רוצה להשכיר פועלים למחר, או שיאמר לחבירו שכור לי פועלים למחר, שלא התירו אלא הרהור בלבד, כמבואר בקונטרס הראייות.
לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה. וכן לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד, וזה מבואר בפרק בכל מערבין [עירובין ל"ח ע"ב].
חשבונות שלמ' לך ושלמה בכך מותרין, כגון שיחשב אדם ויאמר כך רוצה פלוני לבנות בית זה וכך רוצה להוציא הוצאות, הואיל ואינו צריך בכך אין אילו אלא שלמה לך, כלומר מה לך ולדברים הללו הרי זה מותר. וכן הוא מחשב חשבונות שעברו, כגון שהוא אומר כך בניתי בית זה וכך הוצאות הוצאתי וכך פועלים השכרתי, הואיל ועבר הדבר מה בכך, כבר מה שהיה היה והרי זה מותר, לפי שכולן חשבונות שאין צריכין הן. ואם לא פרע שכר הפועלים עדיין הרי זה אסור, לפי שחשבונות שצריכין הן והרי הוא כמחשב בדבר שצריך לעשות.
<h2>דף קנ:</h2>
מותר לאדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, שהרי פעמים שיכול לילך שם בהיתר, כגון אם היו שם בורגנין מכרך לכרך וכל אחד מובלע בתוך שבעים אמה שלחבירו. וכן מותר אדם לומר שאני רוצה לילך למקום פלוני מחר להביא פירות, שהרי אילו היו שם מחיצות היה יכול להביאם בהיתר בשבת עצמו. ואם היו פירות המחוברין, שאין לו היתר לתולשן בשבת בשום עניין, אינו רשאי לומר בשבת שאני רוצה (לתולשן) [להביאן] למחר. וכן אם היו עצים, שאינו יכול לטל[ל]ן בשבת, אינו רשאי לומר שאני רוצה להביאן מחר. כשם שאינו רשאי לשכור פועלים בשבת וגם אינו רשאי לומר שאני רוצה לשכור פועלים למחר, כך אינו רשאי להחשיך [עליהם] על התחום, שילך בשבת מבעוד יום עד קצה התחום כדי שיהא מזומן אחר חשיכה לצאת חוץ לתחום ולהשכיר פועלים המצויין שם, וכן אינו מחשיך להביא פירות מן המחובר. אבל מחשיך הוא על התחום כדי לצאת חוץ מן התחום לאחר חשיכה לשמור פירותיו, שהרי יכול אדם לומר לחבירו בשבת שמור לי פירותיי שהן בתחומך ואני אשמור לך פירותיך שהם בתחומי, וכל שהוא רשאי באמירתו רשאי הוא בחשיכתו, וכשמחשיך לשמור פירותיו מביא מן הפירות בידו. וכן מחשיכין על התחום להביא בהמה מחוץ לתחום אחר שחשיכה ולהביאה לפניו, ובשבת קורא לה מחוץ לתחום והיא באה בתוך התחום מאיליה.
מחשכין על התחום לפקח על עסקי כלה ואפי' לתלוש הדס מן המחובר. וכן לפקח על עסקי המת ואפי' לתקן לו תכריכין, לפי שהוא מותר באמירתן, שיכול אדם לומר לחבירו בשבת לך למוצאי שבת למקום פלוני כדי לקנות צרכי כלה או צרכי המת, אם אין אתה מוצא במנה טול במאתים, לפי שהן דבר מצוה. ולא נאסר' האמיר' והחשיבה אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר, שנאמ' ממצוא חפצך, חפציך אסורין אבל חפצי שמים מותרין. וכן חשבונות שלמצוה מותרין לחשבן בשבת, ופוסקין צדקה לעניים בשבת, והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת. וכן הולכין לתיאטריאות ולקרקסאו' שלגוים לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, שכולן חפצי שמים הן וחפצי שמים מותרין. ונראה בעיניי שאפילו לפסוק כך וכך מותר, כגון לפסוק עם רבו שלתינוק או לפסוק עם קוברי המתים, שלא נאסר להפסיק פועליו משום ממצוא חפצך ודבר דבר אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה הותר דיבור, כמבואר בקונטרס הראייות. ולא הותר לדבר מצוה אלא הדיבור, אבל המעשה אסור אפילו על ידי גוי, כגון לקבור המת בשבת על ידי גוי או לעשות לו ארון ותכריכין בשבת על ידי גוי או להביא לו על ידי גוי. וכן בשאר כל המצוות, כגון לתקן שופר או לתקן סוכה בשבת או ביום טוב [או להדליק הנר שכבתה ערב שבת על ידי גוי, הכל] אסור, כמבואר בקונטרס הראייות.
אסור לאדם שיעשה חפציו במוצאי שבת קודם שיבדיל. ונראה בעיניי שחפצים האסורים מדברי סופרים [אסורין], כמבואר בקונטרס הראייות. אע"פ שלא הבדיל על הכוס ולא הבדיל בתפלה אומר המבדיל בין קודש לחול בלבד ועושה כל חפציו, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קנא.</h2>
גוי שהביא חלילין בשבת לצורך ישראל שמת, לא יספוד בהן אף למוצאי שבת [עד שימתין] בכדי שיש שהות להביא ממקום שהביאן הגוי בשבת. ואם ידוע שלא הביאן הגוי בשבת אלא [מ]מקום קרוב, כלומר שהביאן מתוך העיר שהוא כרמלית, אינו צריך להמתין למוצאי שבת אלא יספוד בהן מיד. ואם יש לספק שמא הביאן מחוץ לחומת העיר שהוא דרך רשות הרבים, הרי זה צריך להמתין מספק, אע"פ שידוע שלא היה לו שהות להביאן מעיר אחרת, כמבואר בקונטרס הראייות. גוי שעשה ארון וחפר קבר בשבת, אם לא עשאו בשביל ישראל יקבר בו ישראל למוצאי שבת מיד, ואם בשביל ישראל עשאו לא יקבר בו עולמית, והוא שהיה עומד הקבר באמצע הדרך וגם הארון מוטל על קברו, שהדבר מפורסם ורואין הכל שמלאכת ישראל נעשית בשבת. אבל אם לא היה הדבר מפורסם, ממתין למוצאי שבת בכדי שייעשו ונקבר בהן ישראל. ונראה בעיניי שאין לחלק בין אותו ישראל ובין ישראל אחר בין בדבר המפורסם בין בדבר שאינו מפורסם, כמבואר בקונטרס הראייות. עושין כל צרכי המת בשבת, סכין אותו בשמן ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר, לפי שהוא מוקצה ואסור להזיז המוקצה אע"פ שאינו מגביהו. שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שיצטנן. וכן מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח, ופוקקין לו את נקביו כדי שלא תכנס בהם הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה שאסור להזיזו אלא שלא יוסיף ליפול. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל לא שתעלה, שהרי הוא כמתקן בניין אלא שלא תוסיף ליפול.
<h2>דף קנא:</h2>
אין מעצמין עיניו שלמת בשבת, מפני שמזיז ריסי עיניו. ובחול אסור בשעת יציאת הנפש, וכל המעצם עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולך, בא אדם ומניח ידו עליו מיד כבה. והרוצה שיתעצמו עיניו שלמת נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלי(ו) [רגליו] והן מת(א)[ע]צמות מאיליהן. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, שכיון שמת אדם בטל מן המצוות. לעולם אל יישן אדם בבית יחידי שכל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית. אמרו חכמים עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודן בידך, ואף שלמה אמ' בחכמתו וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. וכל המניח דברי תורה ומתענג במאכל ובמשתה עליו הכתוב אומר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, אילו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים ואחר מיתתו כריסו נבקעת ומשליך לו פרש על פניו ואומר טול מה שנתת בי.
<h2>דף קנג.</h2>
לעולם יראה אדם את עצמו כאילו למחר מת שאינו יודע אימתי ימות וצריך לעשות תשובה ונמצאו כל ימיו עולין לו בתשובה, שנ' בכל [עת] יהיו בגדיך לבנים.
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי מבעוד יום או אחר חשיכה, כמו שביאר מז"ה. ואע"פ שאסור לאדם לעשות חפציו על ידי הגוי בשבת התירו לו בזה, מפני שאדם מוסר עצמו על ממונו ושמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. מציאה שזכה בה מבעוד יום הרי היא ככיסו ומותר להביאה לביתו על ידי גוי, כמבואר בקונטרס הראייות, אבל אם לא זכה בה מבעוד יום אסור להביאה על ידי גוי. אם אין עמו נכרי מניח כיסו על החמור, וכשהוא מהלך חמורו מניחו עליו, וכשהוא עומד נוטלו ממנו לפי שהוא מוזהר על מלאכת חמורו מן התורה. ולא התירו איסור תורה אצל הכיס, לפיכך צריך להזהר בעניין זה שאף באדם אין בו איסור תורה אם הטעין את חבירו דרך הילוכו, לפי שאינו עושה עקירה והנחה.
היו עמו נכרי וחמור שיכול לסמוך עליו נותנו לנכרי ואינו מניחו על החמור, [שחמור מצווה על שביתתו והנכרי אינו מצווה על שביתתו. היו עמו חמור חרש שוטה וקטן מניחו על החמור] ואינו נותנו לחרש שוטה וקטן, שראוי להחמיר על שביתת האדם יותר משביתת הבהמה. היו עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה ואינו נותנו לחרש, לפי שהחרש יש לו קצת דעת יותר מן השוטה. וכן אם היו עמו שוטה וקטן, נותנו לשוטה ואינו נותנו לקטן. היה עמו חרש וקטן הרי זה ספק ונותנו מספק למי שירצה. ומז"ה אומר כשנותנו לקטן לא יאמר לו להוליכו, שהגדול מוזהר על הקטן מן התורה ולא התירו לו איסורי תורה, אלא נותנו לו סתם והקטן מוליכו מאליו, ואע"פ שהקטן עושה על דעת אביו שרואה שנוח לו לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו אין איסורו אלא מדברי סופרים והתירו איסור שלסופרים אצל הכיס. ורבינו יוסף בר' משה אומר שלא התירו לתת לקטן אלא בשעה שהוא מהלך, וכשהוא רוצה לעמוד נוטלו ממנו ומודיעו לקטן שיעשה בעניין זה כדי שלא יעשה עקירה והנחה, וכן נראה לי עיקר, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אתה אומר בחרש ושוטה. אין עמו לא חמור ולא נכרי ולא חרש שוטה וקטן מוליכה הוא בעצמו פחות פחות מארבע אמות, ולא רצו לשנות היתר זה בגלוי שמא יבוא להביאה ארבע אמות ברשות הרבים, ועל כזה נאמר כבוד אלהים הסתר דבר. היתה חבילתו תלויה לו בצוארו והחשיך לו בדרך רץ תחתיה עד שמגיע לביתו, וכשמגיע לביתו משליכה מאחריו שהיא הנחה כלאחר יד, הואיל ואין כאן עקירה והנחה כדרכה אין איסורו אלא מדברי סופרים. וכבר ביארנו שהתירו לו איסו' שלסופרי' ולא התירו לו אלא שירוץ ולא שיהלך בנחת, שמא ישכח ויעמוד בדרך ויעשה עקירה והנחה. היה חמורו טעון משאוי, כשמגיע לחצר החיצונה שלעיר שהוא מקום המשתמר מפרקו שם ונוטל מעליו הכלים הנטלי', ושאינ' ניטלין [בשבת] מתיר החבלים והשקים נופלים מאיליהן. ואע"פ שהבהמה עומדת פעמים [להטיל גללים] ועושה עקירה והנחה במשאוי שעליה ואי אפשר לסלקו בשעה שעומדת, הואיל ולא הונח עליה המשאוי הזה על דעת שתוליכנו בשבת לא נאסר משום מלאכה, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קנג:</h2>
המחמר אחר [בהמתו] בשבת הרי זה מוזהר עליה מן התורה, שנ' לא תעשה מלאכה אתה ובנך ובהמתך, אי זו היא מלאכה שנעשית בו ובבהמתו זה המחמר. ואין חייבין עליו חטאת בשוגג ולא כרת וסקי' במזיד, ואין לוקין על לאו זה שאין בית דין מענישין אותו אלא על מלאכת גופו. אפי' הנהיגה בקולו עובר משום מחמר, ואם אינה יודעת בקולו והרי היא הולכת מעצמה אינו עובר מן התורה, לפי שנשיאת המשאוי אינה מלאכה כשאר מלאכות ואינו מוזהר מן התורה אלא כשהוא מחמר אחריה, ואם אינו מחמר אחריה איסורו מדברי סופרים, שהרי נאסרה הבהמה לצאת אפילו בדבר שמשתמרת בו שימור יתר מפני שהוא משאוי אצלה, כמו שביארנו בפרק במה בהמה יוצאה. בשאר מלאכות, כגון חרישה ודישה וטחינה וכיוצא בהן, אע"פ שאינו מחמר אחריה עובר עליה מן התור', ועל זה נאמר למען ינוח שורך וחמורך, ומפני זה אסרו למכור בהמה גסה לגוי לעולם גזירה [שמא] ישאילנה או ישכירנה והגוי עושה בה מלאכה בלי ידיעת ישראל, כמו שמבואר בפ' [ראשון] שלע"ז. [ו]מז"ה מחלק במלאכת הבהמה בין אם התחיל בה מבעוד יום סמוך לחשיכה ובין אם התחיל בה בשבת, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שאין לחלק אלא בין נשיאת המשאוי לשאר מלאכות, כעניין שביארנו.
<h2>דף קנד:</h2>
היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית שאינן ניטלין, כגון שהיו כלים שמקיזין בהן שהאומן מקפיד עליהן בטילטולן והן מוקצי' מחמת חסרון כיס, הרי זה מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' ומתיר החבלים והן נופלין עליהן, ואפי' אם היו משואות גדולות שאי אפשר לשמוט הכרים מתחתיהן וצריכין לעמוד שם כל השבת והרי מבטל כלי מהיכנו התירו דבר זה משום צער הבהמה, לפי שצער בעלי חיים מן התורה ואיסור [ביטול] כלי מהיכנו מדברי סופרים ודחו איסור שלסופרים מפני איסור תורה, כמבואר בקונטרס הראייות. אם היו זכוכייות שאין הפסד כל כך בשבירתן, כגון שלא היו כלים אלא זכוכית שמניחין בחלונות, הרי זה מתיר את החבלים והם נופלין על גבי קרקע. היתה בהמתו טעונה תבואה שלטבל מכניס ראשו [תחתיה] ומסלקה לצד אחד והיא נופלת מאיליה, שאין זה אלא טלטול מן הצד.
<h2>דף קנה.</h2>
אסור להשתמש על גבי בהמה בשבת כגון (לתת) [לירכב] עליה או לסמוך עליה. וכן אסור להשתמש על גבי אילן, ואפי' על צידי אילן ועל צידי בהמה אסור [אבל על צידי צדדין מותרין]. לפיכך אל יעמיד אדם סולם בצדו שלאילן, [אם הוצרך לעלות בגגו הסמוך לאילן לפי שכשעולה בסולם משתמש בצידו של אילן], אבל נועץ יתד באילן ומעמיד הסולם על היתד וכשעולה בסולם הרי זה משתמש בצדי צדדין, ואל יניח רגלו על היתד לפי שהוא משתמש בצדו שלאילן אלא מניח רגלו על שליבות הסולם הסמוכין על היתד. וכן אם נעץ יתד באילן ותלה בו כלכלה [מבעוד יום] מותר להשתמש בכלכלה להצניע שם חפציו וליטול ממנה חפציו, שאין זה אלא צדי צדדין.
מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה, בין שקשורין שני קשרין בשני ראשיהן בין שקשורין שלשה קשרין שקשורין אפי' באמצעו, לפי שאין הבהמ' יכולה לוכל מהן בלא התרה, ומשום צער הבהמה התירו לתקן אוכליה. אבל אין מפספסין אותן, לפי שהבהמה ראויה לוכל בלא פיספוס והפספוס אינו אלא שתתענג הבהמה באכילתן, ולא התירו לטרוח טורח יתר בשביל תענוג הבהמה. ענפי אילנות הראויין למאכל בהמה מתירין אותן ומ[פ]ספסין אותן לפני הבהמה, לפי שאין הבהמ' יכולה לוכל אותן בלי פיספוס, ומשום צער הבהמה התי' לתקן אוכלה, כמבואר בקונטרס הראייות. אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה, לפי שהן רכין וראויין לוכל הבהמה בלא ריסוק והריסוק אינו אלא טורח יתר שטורחין לענג הבהמה. ואם היו קשין, שאין הבהמה יכולה לוכל בלא ריסוק, או שהיו עגלים דקין, מרסקין אותן מפני צער הבהמה. וכן מפרכין התבן הקשה והשחת הקשה ומערבי' לעיירים הקטנים, שאינן יכולין לוכל בלא פריכה.
<h2>דף קנה:</h2>
אין אובסין את הגמל, שמכניסין לו מאכל הרבה בתוך מעיו ועושה בתוך מעיו כאבוס. וכן אין דורסין, אע"פ שהוא פחות מכן. וכן אין ממרין את העגלים, שמכניסין המאכל בידיהם לתוך גרונם במקום שאינן יכולין להחזיר. אבל מלעיטין את העגלים ואת הגמלים, שמאכילין אותן ואין נותנין המאכל לתוך גרונם אלא לתוך פיהם למקום שיכולין להחזיר. וכן מהלקטין לתרנגולין, שנותנין המאכל לתוך פיהם במקום שיכולין להחזיר, וכל שכן שנותנין לפניהם מזונות. וכן היונים הגדלים בבתים, אבל יוני שובך ויוני עלייה אין נותנין לפניהם מזונות לפי שאין מזונותן עליך שהן ניזונין בשדות. וכן נותנין מזונות לפני הכלבים שאדם מגדל בתוך ביתו. ואין נותנין מזונות לפני החזירים, שאסור לאדם לגדל חזירים, והרי אין מזונותן עליך. אין נותנין מים לפני דבורים ולא לפני יונים שבשובך ושבעליי', אבל נותנין מים לפני אוזין ותרנגולין ולפני היונים הגדלין בבתים לפי שמזונותן עליך. דרך ארץ הוא להשליך אדם דבר מועט לפני הכלב כמדת אזנו לפי שאין מזונותיו מצויין, בשדה ולא בעיר שלא ירגילנו אצלו, והרי אין מזונותיו עליו שאין הכלב שלו.
נותנין מים על גבי מורסן אבל לא גובלין. ואם היה משנה, שהיה מוליך בו הכף פעם אחת שתי ופעם אחת ערב ואחר כך מריקו לכלי אחר כדי שיתערב, הרי זה מותר, ואע"פ שהתירו לו לגבול על ידי שינוי לא התירו לו להאכיל בידים. ועגל קטן שאינו לוקט בלשונו מלקטין לו בידים. וכן הקלי שהוא קמח שלקלייות אין גובלין אותו אלא על ידי שינוי, שמשנה לגובלו מעט מעט. השתית שהוא מאכל שעושין מקמח שלקלייות (אין) [אם] עושין אותו עב (ו)אין בוחשין אותו בכף, ואם עושין אותו רך ב[ו]חשין אותו בכף על ידי שינוי, שנותנין את השתית ואחר כך נותנין את החומץ, אבל בחול דרכן ליתן את החומץ ואחר כך נותנין את השתית. מותר אדם ליתן מאכל לפני בהמתו כל מה שירצה, ואפילו כור ואפילו כוריים. מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, והוא שהיו קשין שאינן יכולין לוכל אותם בלא חתיכה, כגון שהיו הכלבים קטנים והואיל ואינן יכולין לוכל אותם בלא חתיכה הרי אילו מצטערין ומותר לתקן אוכליהן, כמו שביארנו.
<h2>דף קנו:</h2>
בהמה שנתנבלה בשבת מותר להאכילה, ואע"פ שבין השמשות [לא] היתה עומדת לכלבים ועכשיו נולד בה דבר חדש אין חושש' לאיסור נולד.
<h2>דף קנז.</h2>
הבעל מיפר נדרי אשתו בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, שאם לא יפר ביום שומעו שוב אינו יכול להפר לאחר שחשיכה. ולא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי והנדר נטל מאיליו, כמו שביארנו בפרק נדרים בהלכת נערה. השואל על נדרו לחכם לא יתיר לו נדרו בשבת אלא אם כן הוא לצורך השבת, ואע"פ שהיה לו פנאי להתירו מבעוד יום, אבל שלא לצורך השבת אינו מתיר לו שהרי יכול להתירו מחר.
<h2>דף קנז:</h2>
אע"פ שאסור למדוד בשבת, מדידה שלמצוה מותר כגון למדוד המקוה אם יש בו ארבעי' סאה. וכן אם הוא מודד בתוך המים מדידה שלא לצורך, כאדם המתעסק בדברים שאינם צריכים, אין בזה חשש איסו'.
